תפסיקו להאשים את האימהות!

להורים יש תפקיד חשוב ומשמעותי בהתפתחות של הילדים שלהם אבל חשוב לזכור שהם לא היחידים בעולמם של הילדים וקיימים אנשים נוספים כמו בני משפחה אחרים, חברים, מורים במערכת החינוך, אנשי השפעה במסגרות לא פורמליות (תנועות נוער, חוגים) ועוד לא אמרתי מילה על המדיה (מבטיחה לכתוב פוסט בנושא בעתיד).


אמנם בשנים האחרונות ניכרת מגמה מבורכת של שינוי בנוגע לחלוקת התפקידים בין שני ההורים אך עדיין אימהות נושאות בנטל האחריות בתחומים שנחשבים לנשיים באופן מובהק כמו חינוך והזנה, בוודאי בגיל הינקות אבל לא רק בו. הביטו סביב ותראו מי מגיעות בעיקר לאסיפות הורים בגנים ובתי ספר, מי רושמות לחוגים, מי שייכות לקבוצות וואטסאפ שעוסקות בילדים, מי לוקחות ימי מחלת ילד/ה וגם לוקחות לטיפול רפואי.
    טיפ ממני למי שרוצות לדחוף עוד את חלוקת התפקידים בבית – האבות של הילדים דואגים להם לא פחות ומסוגלים לא פחות מכן. אפשר לעשות שינוי בחלוקה הזו רק תדאגו באמת להעביר את האחריות. צאו מקבוצות הוואטסאפ והתעדכנו דרך בן הזוג במה שקורה שם, חלקו ביניכם את ההגעה לאסיפות ההורים וסמכו זו על זה, גם אבות יכולים לנצל ימי מחלת ילד/ה (ולזה גם יש ערך כלכלי משמעותי) ובטח לשמוע חוות דעת רפואית ולטפל בילד/ה חולה.

נחזור לעניין הפוסט.
מרגע הלידה, ובאופן טבעי מעצם יכולת האשה להניק, האחריות על ההזנה של התינוק/ת היא של האם וזה דבר שלא השתנה מהותית במאה האחרונה, למרות כניסת התמ”ל לחיינו שמאפשרת לאנשים אחרים לקחת חלק בהזנת התינוק/ת, גם אם לא ילדו בפועל. בנוסף, התנועה הפמיניסטית אפשרה לנשים לבחור ולהיבחר, להחזיק ברכוש, להיות עצמאיות כלכלית אבל לצערנו, היא לא הצליחה (מספיק) לגרום לגברים להיכנס יותר אל הבית ולקחת תפקיד פעיל במקום החלל שהשאירה האשה. וכך מצאנו את עצמנו אחראיות על מגוון של תחומים, מסורתיים יותר ופחות, בתוך הבית ומחוצה לו (ואל תאשימו את התנועה הפמיניסטית. היא עשתה לכולנו טוב. וגם קשה להאשים גברים, כי בינינו, מי רוצה לעבוד יותר קשה וגם לא להיות מתוגמל על זה?! אבל זה מה שהם צריכים לעשות כדי להקל עלינו, בנות הזוג שלהם).
אז אם האימהות אחראיות על ההזנה של התינוק/ת וגם על תזונת המשפחה הרי שמשתמעת מכך גם האחריות הישירה והעקיפה שלהן על המצב הבריאותי של ילדיהן ועם האחריות, חברות, באה יד ביד גם האשמה כאשר קיימת פגיעה תזונתית ו/או בריאותית. חוקרים חלוצים בתחום טענו כי המקור להתפתחות הפרעות אכילה בבנות הן אותן אימהות שכשלו בתפקידן המזין, הקונקרטי והסימבולי כמו גם בניהול הבריאות וההשמנה של ילדיהן, מה שהשפיע על תפיסה ציבורית רווחת ברוח דומה. יש לציין שזו טענה חסרת שחר וכיום ידוע כי הפרעות אכילה מתפתחות בשל מגוון גורמים. עוד על הפרעות אכילה אתם יכולים לקרוא כאן בבלוג.

איך המדע משפיע על חיי היום יום שלנו?

בשנת 2014 התפרסם מאמר מעניין בכתב העת היוקרתי Nature אשר קרא להפסיק את האשמת האם בשדה המחקר האפיגנטי.
    כתב העת Nature מפרסם מאמרים חשובים מדעיים ונחשב למוביל בתחום המחקר הביולוגי, ואפיגנטיקה הוא תחום בביולוגיה החוקר את ההשפעות הסביבתיות על הגנטיקה.
ריצ’רדסון ועמיתיה הדגימו במאמר כיצד מחקרים שהציגו ממצאים ראשוניים של השפעות על העובר בתקופת ההיריון קיבלו כותרות תקשורתיות המאשימות את האם, השיח הציבורי עליהן השתנה ואף נגזרו מכך שינויי מדיניות מרחיקי לכת.

    יש לי הרבה מה להגיד על איך מתבצעים מחקרים בעולם הרפואה והביולוגיה (ובכלל) אבל אתמקד במשפט האחרון. ממצאים ראשוניים כשמם כן הם. ראשוניים. בהנחה ובוצעו כהלכה, הם יכולים לספק כיוון ראשוני למחקר שאותו יש לפתח. חשוב לדעת – כדי לפרסם מאמר מדעי בכתב עת יוקרתי, אי אפשר פשוט לחזור על ממצאים שכבר פורסמו. זה לא מעניין את עולם המדע המתחדש במהירות. בשל כך, לא נערכות מספיק חזרות על מחקרים קודמים, חזרות שמטרתן לאשש את הממצאים הראשוניים שלהם, ולכן אסור להסיק מסקנות מרחיקות לכת ממחקרים כאלו. ומה לגבי אותן כותרות תקשורתיות מאשימות? אלו אותן כותרות במוספים המדעיים של העיתונות הפופולרית, מי יותר ומי פחות (דוגמת YNET, WALLA, הארץ וכו’) שמטרתן למשוך את הציבור לקרוא את התוכן. בכתבות אלו מנסים להביא לידיעת הציבור את עיקרי הממצאים המחקריים בשפה פשוטה ומובנת (היי. בדיוק מה שאני מנסה לעשות בבלוג הזה). הבעיה היא שאנשים לא קוראים את המאמרים במקור ובכך מאבדים את היכולת שלהם לנתח את המידע באופן ביקורתי. לכן, חשוב לי לצרף בסוף הפוסטים את הפרטים המלאים של המאמרים עליהם הסתמכתי כדי שתקראו אותם בעצמכן/ם ואולי תמצאו נקודת מבט נוספת לשלי. ואחרון חביב, שינויי מדיניות, בטח בבריאות הציבור, לוקחים זמן. הם לא נקבעים כתוצאה ישירה של מחקר ראשוני שמתפרסם אבל בהחלט הלך הרוח הציבורי משפיע עליו.

נחזור למאמר.
כדוגמה היסטורית החוקרים הביאו את תסמונת האלכוהול העוברית (Fetal Alcohol Syndrome=FAS) שהתגלתה לראשונה בשנות השבעים של המאה העשרים. תסמונת זו מתארת מצבור של בעיות נפשיות וגופניות בילדים לאימהות שצרכו במהלך ההיריון כמויות אלכוהול גדולות. בשנת 1981 ארגון המנתחים הכללי בארה”ב יצא בהמלצה לנשים בהיריון שלא לצרוך אלכוהול כלל. שתיית אלכוהול במהלך ההיריון הוּקעה ציבורית ואף הוּצאה אל מחוץ לחוק, וברים ומסעדות הונחו להציב שילוט מזהיר בנוגע לנזקים שעלולים להתרחש בעובר עקב צריכת אלכוהול (בדומה לאזהרות בנוגע לעישון כיום). נשים שצרכו אלכוהול במידה מתונה סבלו מגינוי חברתי ומאשמה על כך ורבות הפסיקו צריכת אלכוהול כלל, אך לא חל שום שינוי בשיעור הופעת התסמונת. כלומר, כל הפעולות שנעשו לא הועילו בהפחתת השכיחות של התסמונת בילדים וקובעי מדיניות לא התייחסו להבדלים בין הסיכון בשל צריכה מוגזמת של אלכוהול לבין אי קיומו של סיכון כזה בשל צריכה מתונה. ואכן, מחקר גדול שהתפרסם בשנת 2012 אישש מחדש (כלומר, מצא ממצאים דומים למחקרים קודמים אחרים) כי לא נמצאו תופעות חריגות בילדים לאימהות שצרכו אלכוהול במידה מתונה.

בחרתי להתייחס למאמר זה באופן מפורט יותר מפני שעל אף שמדובר בהיבטים ביולוגיים אשר מתרחשים במהלך ההיריון, ולכן הפניית אצבע מאשימה כלפי האם היא לכאורה מתבקשת, החוקרים הדגישו את חשיבות ההקשר החברתי הכולל. ראשית, הם הצביעו על הכותרות שמחקרים מקבלים בעיתונות הפופולרית ואף במדיה החינוכית ועל הצגת המחקרים באופן חסר אחריות, מנותק מהקשרו וללא כל גיבוי מדעי. הדבר ממחיש את התפקיד המרכזי ולעתים השלילי של התקשורת בהשפעה על השיח הציבורי. שנית, הם חילקו את נטל ‘האחריות’ הביולוגית בין אנשים נוספים מלבד האם, כמו האב ודורות קודמים. כאמור, הם התייחסו לתחום האפיגנטיקה, ותחום זה בהכרח טוען שיש לסביבה השפעה על הגנטיקה שלנו כך שאי אפשר להתעלם מתרומת האב לעובר וגם לא לסביבה. ושלישית, הם קראו לנטילת אחריות ציבורית חברתית כוללת. החוקרים טענו (ובצדק) כי יש קשר בין הורים שסובלים ממצבי דחק ותזונה לקויה, שנגרמים בהשראתם של הדרה ואפליה חברתית על רקע גזע, מעמד כלכלי ומגדר לבין השינויים הביולוגיים שמגבירים את הסיכון בילודים.
בהמשך לקריאתם של ריצ’רדסון ועמיתיה במאמר זה, בדוקטורט שלי הצעתי זווית הסתכלות נוספת אשר תסייע בהפחתת האשמת האם והיא הארת החלקים החיוביים שמקורם באם וניסיון להבין את המניעים לכך, בתוך הקשר חברתי-תרבותי כולל, וגם על זה אני מבטיחה בהמשך פוסט נפרד.

***
כהן-נוימן, א. (2017). השפעת הקשר אם-בת ומאפיינים חברתיים-תרבותיים על דימוי הגוף והתנהגויות האכילה של ילדות ומתבגרות. (עבודת דוקטורט). אוניברסיטת בן גוריון שבנגב, באר שבע.

Jackson, D., Wilkes, L., & McDonald, G. (2007). “If I was in my daughter’s body I’d be feeling devastated”: women’s experiences of mothering an overweight or obese child. Journal of Child Health Care : For Professionals Working with Children in the Hospital and Community, 11(1), 29–39.

Maher, J. M., Fraser, S., & Wright, J. (2010). Framing the mother:Childhood obesity, maternal
.responsibility and care. Journal of Gender Studies, 19(3), 233–247

Woolhouse, M., & Day, K. (2015). Food, Eating, and ‘Eating Disorders’: Analysing Adolescents’ Discourse. In The Palgrave Handbook of Child Mental Health (pp. 422–437). New York: Palgrave Macmillan.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 − 6 =