האם אורתורקסיה היא הפרעת האכילה של המאה ה-21?

אורתורקסיה (מיוונית: אורתו=נכון, אורקסיס=תיאבון) היא מצב בו אנשים מקיימים דיאטה חריפה שמובילה לתת תזונה ו/או פגיעה בתפקוד וזאת לא על ידי הגבלה קלורית אלא על ידי צמצום של מזונות שנחשבים “לא איכותיים” או “לא בריאים”.

את המונח טבע ב-1997 ד”ר סטיבן ברטמן, שהצהיר על עצמו כמי שסבל מאורתורקסיה בעצמו. בדומה לאנורקסיה, גם באורתורקסיה מתרחשת ירידה ניכרת במשקל וקושי להחזיר את המשקל שאבד, אולם ההבדל המהותי מאנורקסיה הוא שאנשים אלו אינם סובלים מפגיעה בדימוי הגוף ואין להם קושי עם עליה במשקל.
אורתורקסיה אינה מוגדרת כהפרעת אכילה על פי ספר האבחנות הפסיכיאטרי והשאלה המרכזית שעולה כאן היא מתי ואיך אכילה בריאה והעדפה של מזונות איכותיים הופכת לבעיה פתולוגית שנובעת ומעוררת מצוקה משמעותית?

איך תופעה הופכת ל"אבחנה"?

כדי שמצב מסוים יוכר בספר האבחנות הפסיכיאטרי, נדרשות שנים של מחקר, בחינה ודיונים (שלא חפים מלחצים פוליטיים). השינויים לאורך השנים שנערכו בין מהדורה למהדורה מוכיחים כי הגדרת ה”נורמליות” היא משתנה ותלוית חברה, תרבות וזמן. כך למשל, הומוסקסואליות היתה אבחנה שהוגדרה כהפרעה נפשית והוסרה במהדורה השלישית (1980). גם הפרעות אכילה ידעו שינויים בספר האבחנות הפסיכיאטרי, הבולטת שבהן היא ההסרה של קריטריון העדר ווסת כחלק מהאבחנה של אנורקסיה, מה שמאפשר לאבחן גם גברים ונערים עם אנורקסיה.
אורתורקסיה היא לא אבחנה מוגדרת מכמה סיבות. ראשית, הגדרת הבעיה היא יחסית חדשה. אני יודעת שזה נשמע מוזר, בכל זאת זה מונח שנטבע במאה הקודמת (!) ועברו מאז יותר מעשרים שנה… זה לא מוזר כשמכירות/ים את התהליכים שדורש עולם המחקר והרפואה. המלצות רפואיות ניתנות אחרי שנים של מחקרים ותחת תנאים קפדניים (על טיבם והביקורת שאפשר להעביר עליהם אני מבטיחה פוסט נפרד). שנית, אין בסיס מחקרי וקליני מספיק מבוסס. כשברטמן זיהה את הבעיה בעצמו, הוא ניסה לזהות את אותה תופעה באנשים אחרים. הוא בנה שאלון בן 10 פריטים (תשובות של כן/לא) וביניהם – האם את/ה חושב/ת על אכילה בריאה יותר משלוש שעות ביום? האם את/ה מוותר/ת על דברים שנהנית מהם בעבר על מנת שתוכל/י לאכול אוכל שאת/ה מאמינ/ה שהוא בריא? האם את/ה הולכ/ת ומחמיר/ה עם עצמך יותר ויותר?. חשוב מאד לציין ששאלון כזה הוא חסר תוקף מחקרי ואין שום אפשרות להסיק ממנו מסקנות אבל הרבה פעמים ככה מתחיל מחקר, בסקרנות ועניין של החוקר/ת וכך גם הצהיר ברטמן. יחד עם זאת, השאלון הזה היווה בסיס לשאלון אחר שהתיימר לאבחן אורתורקסיה והוא כונה ORTO-15. ORTO-15 מורכב מ-15 שאלות וארבע תשובות אפשריות לכל שאלה (תמיד, לעתים קרובות, לפעמים, אף פעם), ציון הסף שנקבע הוא 40 וככל שהיה גבוה יותר, שיטות הדיאטה היו קיצוניות יותר. החוקרים שהרכיבו את השאלון התבססו על שני מחקרים שנערכו באיטליה וכללו כ-500 נבדקים סה”כ ושאלון זה תורגם לשפות שונות ועבר התאמות תרבותיות בהתאם. שלישית, הממצאים מהמחקרים השונים מגוונים ומצביעים על שכיחות שנעה בין 6% ל-88.7% (באוכלוסייה הכללית וגם באוכלוסיות ספציפיות כמו סטודנטיות/ים למקצועות רפואה ובריאות, בהתאמה). אלו מספרים גבוהים מאד ושונים בתכלית ממה שרואים בהפרעות אכילה (שם מדובר על אחוזים בודדים של סך כל ההפרעות יחד). רביעית ואולי הנקודה החשובה מכולן, השאלון הנפוץ ביותר (ORTO-15) לא בודק בכלל פגיעה בתפקוד היומיומי, קשיים בין אישיים או בעיות בריאותיות שנובעות מדפוסי האכילה. תסכימו איתי שלאכול בריא זו באמת לא בעיה שמפריעה לתפקוד אז איזה תוקף יש למחקרים האלו ומה בעצם הם אומרים?

אז מה כן בעיה?

אין בעיה עם אכילה בריאה. להפך. כדאי שכולנו (לא משנה באיזה משקל אנחנו) נאכל בצורה מאוזנת, מגוונת וגם נעשה קצת ספורט (קצת! לא צריך להרשם לחדר כושר. אפשר גם להעדיף להשתמש פחות ברכב, וזה גם אקולוגי). הבעיה מתחילה כשמתפתח דפוס נוקשה במעטה של בריאות ועם טיעוני הבריאות קשה להתווכח אבל הנה כמה הצעות שיכולות לעזור בהצבעה על קיומה של בעיה:
1. קיים עיסוק אובססיבי באכילה בריאה ויש אמונה עיקשת במגבלות התזונתיות ומחשבה כי הן מקדמות בריאות גם אם המצב אינו כזה (למשל, המשקל הנמוך גורם לתופעות כמו חולשה, שיבושים במחזור הווסת וכו’).
2. אכילה שלא לפי המגבלות התזונתיות שנקבעו על ידי האדם עצמו מעוררות מצוקה רגשית גדולה – חרדה, אשמה או בושה.
3. המגבלות התזונתיות הולכות ומחמירות והופכות לנוקשות יותר (כלומר, שלילה של יותר מזונות או יישום של צומות חלקיים).
4. סיבוכים רפואיים – תיתכן ירידה במשקל, תת משקל חמור ואף תת תזונה בשל האכילה החסרה, כאשר הירידה במשקל אינה המטרה העיקרית (אם בכלל).
5. פגיעה חברתית ותעסוקתית – קיימות והן משניות לעיסוק האובססיבי באכילה (כלומר, לא מדובר באנשים שמלכתחילה היו עם קשיים בתחומים אלו. למשל, תהיה נטייה להימנע מאכילה עם אנשים והפחתה של יציאה מהבית על מנת לקיים את המגבלות התזונתיות והכנת המזון.
6. ערך עצמי ו/או שביעות רצון התלויים באופן מוגזם ביכולת של הפרט לשמור על המגבלות התזונתיות הבריאות לתפיסתה/ו.
מאפיינים נוספים שתוארו בספרות כוללים אובססיביות בכל הנוגע לבחירה, תכנון, רכישה, הכנה וצריכה של מזון; היחס למזון הוא בעיקר כמקור לבריאות ולא הנאה; מצוקה או גועל בקרבה למזונות מסוימים שהאדם נמנע מהם; אמונה מוגזמת שהכללה או שלילה של מזונות מסוימים יכולים למנוע או לרפא מחלה או להשפיע על הרווחה הנפשית באופן יומיומי; שינויים באמונות התזונתיות ללא שינוי בתהליכים אחרים; שיפוט מוסרי של אחרים בהתבסס על בחירות תזונתיות; הפרעה בדימוי גוף תחת תחושה של טומאה ולא משקל גוף.

לאחרונה התפרסם מאמר שסוקר את גורמי הסיכון לאורתורקסיה, כולל ביקורת נוקבת שהעבירו מחברות המאמר על השימוש בשאלון ORTO-15 במחקרים השונים (סה”כ 54 מחקרים שפורסמו). הן סיווגו את המאמרים לפי איכותם מבחינה מחקרית ונתנו משקל גבוה יותר לאלו שהוכיחו איכות גבוהה (רק 11 מתוך ה-54 הוגדרו ככאלה) ולכן המלצתן היא לפרש את הממצאים בזהירות. הגורמים שזוהו כגורמי סיכון להתפתחות של אורתורקסיה הם מאפיינים של פרפקציוניזם ו-OCD, הפרעות באכילה והיסטוריה של הפרעת אכילה, דיאטות, דימוי גוף נמוך ודחף לרזון. אמנם המוטיבציה לרדת במשקל היא לא חלק מהמאפיינים של אורתורקסיה אולם לא נדיר לראות מעטה של אכילה בריאה על אנורקסיה, אם בתחילתה או לאחר תהליך טיפול לקראת החלמה.

איך לטפל אם יש בעיה?

על אף שלא מדובר בהפרעה שכיום היא הפרעה מובחנת, הביטוי שלה בדפוסי האכילה והמצוקה שנובעת מהם דומים להפרעות אכילה מוכרות. לכן, גם כאן אמליץ לפנות לגורמי טיפול מומחים בהפרעות אכילה ולדאוג שהטיפול ייעשה על ידי צוות רב מקצועי, בשל ההיבטים הרגשיים, התזונתיים והגופניים של הבעיה.

***
Dunn, T. M., & Bratman, S. (2016). On orthorexia nervosa: A review of the literature and proposed diagnostic criteria. Eating Behaviors, 21, 11–17.

Mccomb, S. E., & Mills, J. S. (2019). Orthorexia nervosa: A review of psychosocial risk factors. Appetite, 140, 50–75.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

nine + twenty =