אחרי החגים יתחדש הכל?

החגים כבר כאן ואיתם מזג אוויר קצת יותר נעים, ימי חופש פה ושם והרבה הזדמנויות למפגשים משפחתיים. כל מפגש כזה מלווה בארוחה שהיא לא רק אוכל טוב ועשיר ולא ברור אם האוכל הוא העיקר או רק תירוץ להחלפת חוויות ולזמן משותף. מפגשים משפחתיים יכולים להיות מהנים ורצויים מאד ולפעמים הם עלולים להיות מעיקים וקשים.

דימוי הדודה או הדוד החטטניים ששואלים שאלות חסרות טאקט את כל מי שבסביבה אופף אירועים כאלה. בהחלט ייתכן שלדודה ולדוד ולעוד קרובי משפחה קרובים ורחוקים יש הרבה כוונות טובות והתעניינותם כנה ואמיתית, אך הזמן והמקום יכולים להיות מאד לא מתאימים לשיחות בגילוי לב. שאלות כמו “אז מתי תתחתני?” או “לא הגיע הזמן ללכת ללמוד משהו רציני?” או אפילו “מה עם נכדים להורים שלך?” – יכולות לגעת בנקודות רגישות מאד, לא משנה אם מדובר בבחירה מושכלת או במציאות חיים שאינה רצויה.

מה הקשר להפרעות אכילה?

נשים ונערות שמתמודדות עם הפרעות אכילה עלולות להתקשות מאד במפגשים כאלו. ראשית, העיסוק באכילה מלווה אותן באופן יומיומי, שעה שעה. המחשבות על האוכל והשפעתו הפוטנציאלית על משקל הגוף מטרידות את מנוחתן ללא הפסק וברור שאירוע שכרוך באכילה מתמשכת, שהיא גם לרוב חריגה, יטריד אותן עוד יותר. החריגה באכילה אגב, היא נורמלית. כולנו מכירות ומכירים את התופעה של “אחרי החגים” ואת העליה הקלה במשקל שמתלווה אליה, מצב שמתאזן באופן טבעי עם החזרה לשגרה. בהפרעת אכילה קשה מאד לשאת את השינויים הקטנים הטבעיים של הגוף, והניסיון לשלוט בהם מוביל לדפוס אכילה אובססיבי. שנית, נערות ונשים אלו סובלות לעתים גם ממצב רוח ירוד, חוסר חשק, עצבות ורצון להתבודד עד כדי דיכאון ממשי. הן נוטות להתרחק מסביבתן הטבעית והמשפחתית גם כאשר היא תומכת ומיטיבה, קל וחומר כשמדובר במפגש עם אנשים שאינם כאלה. שלישית, קיים קשר בין הפרעות אכילה ופגיעות מיניות בתוך המשפחה, פגיעות שלא תמיד מדווחות ויש סביבן קשר שתיקה (על הנושא הזה יהיה פוסט נפרד בהמשך). ועל כן ברור כי מפגש משפחתי עם אדם שפגע בנערה או באשה, גם אם מדובר על פגיעה בעבר הרחוק, מעוררת הרבה מאד קושי רגשי שלרוב, אין גם עם מי לחלוק אותו. רביעית, גם כאשר בני המשפחה הקרובים למתמודדת מודעים למצבה ורוצים לתמוך בה, הבושה והאשמה שאופפת אותה ואותם מונעת מהם פעמים רבות לשתף בני משפחה נוספים. שלא כמו מחלות אחרות, הפרעות אכילה הן נסתרות מהעין ומעליהן מרחפת תפיסה ציבורית שההחלמה מהן טמונה רק ברצון של המתמודדת. הדבר הזה יוצר בידוד חברתי מכורח ופוגע ביכולת של המתמודדת ושל בני משפחתה להיעזר ולהיתמך באנשים הקרובים אליהם.

הקושי הוא אישי ומשפחתי

כל אלו מייצרים מציאות קשה עבור נערה או אשה שמתמודדות עם הפרעות אכילה וגם עבור בני משפחותיהן הקרובים – הורים, בני ובנות זוג, אחים ואחיות ואף ילדים. הפרעות אכילה לא פוסחות על אף גיל, מגזר או מצב סוציואקונומי ולכן בהחלט ייתכן שבשולחן החג שלכם יושבת מישהי שסובלת מאד, שכל מילה יכולה להקשות עליה יותר ולא תדעו על כך וגם לא תוכלו להושיט עזרה במידת הצורך.

מה הסימנים שאפשר לזהות?

הפרעות אכילה מתבטאות באופן שונה אצל נשים שונות אבל ישנם קווי דמיון שיכולים לעזור בזיהוי הקושי. אשה או נערה שמתמודדת עם הפרעת אכילה יכולה מראש פשוט לסרב להגיע לארוחת החג. הסירוב לרוב לא מנותק מהקשרו, וייתכן שהוא יגיע לאחר תקופה ארוכה של שינויים בדפוסי האכילה ואולי גם עם ירידה במשקל, כאלו שגם יצרו מתח בתוך המשפחה. נשים שסובלות מהפרעת אכילה בולמוסית או בולימיה, עלולות להימנע מארוחות חג משפחתיות כי ההערות על משקלן ואופי אכילתן מצד סביבתן הן בלתי נסבלות וזוכות לתמיכה רחבה. כדי לשמור על עצמן – נשים אלו פשוט ימנעו מארוחות החג.

ומה קורה עם אלו שכן מגיעות?

החרדה והקושי מפני השינוי במשקל הגוף ישפיעו על אופי האכילה של הנערה או האשה. ייתכן ותהיה הימנעות מוחלטת מאכילה “אני לא רעבה, בזמן ההכנות אכלתי כל הזמן והגעתי שבעה לגמרי לארוחה”. אגב, לא חריג לראות לצד הפרעת האכילה, גם הכנה, בישול ואפייה לאחרים. אולי תהיה אכילה “לכאורה”, למרות שהצלחת שלה תהיה מלאה בכל טוב היא רק תנקר בה ותטעם מעט ממנה. קורה שתופיע בררנות מסוימת ובעלת דפוס אכילה נוקשה וחריג כמו טבעונות, הימנעות מגלוטן או סוכר או דיאטה אחרת. במקרה זה חשוב לציין שלא מדובר בדפוס יחיד וכמובן שטבעונות או דיאטה כזו או אחרת אינן נחשבות בפני עצמן להפרעות אכילה, אלא שאימוץ דפוסים תזונתיים מסוג זה במקביל להפרעת אכילה, משמרים ומחריפים אותה. בנוסף, מצב רוח ירוד, נטייה לשתוק ולהתרחק מהסביבה גם הם אופייניים להפרעות אכילה. למשל, לצאת לחדר או להתעסק בטלפון הסלולרי הם גם סוג של ריחוק אבל אין לבלבל אותם עם מצב שכיח שמאפיין מתבגרות/ים.

אני דודה מודאגת ואני רוצה לעזור. מה אפשר לעשות במצב כזה?

סביבה חברתית ומשפחתית תומכת ומיטיבה היא חשובה לכולנו, בטח ובטח במצבי מצוקה וקושי. השיח על משקל וגוף מאד רווח בחברה שלנו ועידוד אנשים לרדת במשקל ולהיכנס לכושר מתקיים כל הזמן. אמירות כמו “אני לא נוגעת בגלוטן” או “את נראית נפלא. רזית הרבה!” או “את חייבת לרדת במשקל אחרת הבריאות שלך בסכנה” הן אמירות לגיטימיות בחברה שלנו ושולחן החג נראה כמו ההזדמנות המצוינת לספר לכל העולם את משנת הבריאות החדשה. אני לרגע שמה בצד מה עושה שיח כזה לכולנו (רמז – הוא לא מקדם בריאות). גם על זה אני מבטיחה פוסט נפרד אבל בינתיים תוכלו לקרוא איך בריאות הופכת לבעיה בפוסט על אורתורקסיה. כששומעות אותו מתמודדות עם הפרעות אכילה, הדבר לא מדרבן אותן לכדי עשייה חיובית ומקדמת בריאות אלא להפך, העיסוק במשקל מתגבר ואיתו באה מצוקה נפשית ודפוס אכילה פתולוגי.

אז מה כן לעשות?

לדבר על נושאים אחרים. דיאטות וירידה במשקל הם נושאי שיחה שכדאי לכולנו להימנע מהם, מהסיבה הפשוטה שלרדת במשקל זו משימה שקשה עד בלתי אפשרי לעמוד בה, אז לא חבל לבזבז על זה את הזמן?

לא להעיר וגם לא להחמיא על מראה, גוף ומשקל. “איזה יופי רזית!” היא לא מחמאה לאשה שסובלת ממחלה קשה בגללה היא לא מצליחה לאכול. אתן/ם לא יודעות/ים מה הסיבות לירידה במשקל, אז אל תחמיאו על זה. אפשר לומר “את נראית נפלא!” אבל כדאי עוד יותר להתעניין בדברים שהיא עושה, בתחביבים שלה ובהישגים שבטוח יש לה.

לא לחטט. אל תשאלו שאלות חודרניות כמו “את כבר בהריון?” או “אתם לא מתכוונים להתחתן?” או “כבר הלכת לרופא? המשקל החריג הזה ממש סכנה לבריאות!”. קבלו את העובדה שיש דברים שהם לא עניינכן/ם. במקום זאת, שתפו בחיים שלכן/ם ואם אין לכן/ם בעיה עם שאלות חודרניות, אז תוכלו לשתף במצבים רגישים ועדינים משלכן/ם.
השרו אווירה נעימה, השתמשו בהומור והסיטו נושאי שיחה נפיצים אם הם מתעוררים בשולחן. משחק מובנה קליל יכול להקל על מתח שנלווה לארוחות משפחתיות. בארוחות החג אצלנו, אחותי מכינה מראש משחק “חבילה עוברת” שבו כל פתק מיועד לאחת/אחד מבני המשפחה, קטנים וגדולים וגם אורחים, עם משימות מצחיקות ותשורות צנועות. אצל חברה אחרת ראיתי שהכינו מראש פתקים עם איחולים וברכות שכל אחת/ד מהיושבות/ים בשולחן שלפו ואיחלו לאחרות/ים.

מילה על צום יום הכיפורים

אי אפשר להמעיט בחשיבותו של צום יום כיפור עבור אנשים רבים. מניסיוני, זהו הצום המשמעותי ביותר סביבו יש הרבה שאלות ועיסוק לקראת החגים, זאת על אף שצומות אחרים יכולים להיות משמעותיים מאד גם הם. רבנים רבים נוהגים להתיר לאנשים במצבים מסוימים “אכילה לשיעורין”, כלומר, אכילה מדודה בכמויות כמו גם בזמנים. הפרעות אכילה יכולות להיחשב כפיקוח נפש ולכן לא נדיר שנשים שמתמודדות עם הפרעות אכילה יקבלו היתר לאכילה לשיעורין. חשוב לדעת שאכילה באופן הזה מחמירה הפרעת אכילה מאחר והיא מתכתבת בדיוק עם אותם מאפיינים של הפרעת האכילה. אכילה לשיעורין משמעה להתעסק במהלך כל הצום באכילה, במדידת הכמויות והזמנים, מחייבת הקפדה יתרה ובהחלט מגבירה אשמה ובושה כי נשים אלו מעוניינות לקיים את הצום כהלכתו. כבר ראיתי לא מעט נשים ונערות שלאחר תקופת טיפול ממושכת ואינטנסיבית עלו על מסלול ההחלמה מהפרעת האכילה וכניסה לצום (בין אם מלא ובין אם באכילה לשיעורין) גרמה להידרדרות מהירה וקשה במצבן, אפילו עד כדי צורך מחודש באשפוז.
בפנייה אל רבנים, הקפידו להביא בפניהם הערכה מלאה של המצב של המתמודדת, כולל הערכה פסיכיאטרית ופסיכו-סוציאלית מידי אנשים המומחים בכך. מניסיוני, רבנים שקיבלו מידע מקיף ומלא על מצב המתמודדת ועל הפרעת אכילה בכלל, אישרו אכילה מלאה במהלך יום הכיפורים, תמכו במתמודדת ובבני משפחתה ובכך סייעו רבות לתהליך החלמתה.
לסיכום, תקופת החגים היא תקופה שעלולה לעורר גם קושי רב, לצד הזמן המשפחתי הרצוי והיציאה המבורכת מהשגרה. לא מפתיע אם כן, שסביב תקופה זו אנו עדות לעליה בפניות לעזרה אל מסגרות טיפול בהפרעות אכילה. במידה וקיימים קשיים ההמלצה הגורפת היא לפנות בהקדם לגורמי טיפול מומחים בהפרעות אכילה, על מנת להבטיח קבלת טיפול מוקדם ככל שניתן ולהגדיל את סיכויי ההחלמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

eleven + five =