האקדמיה לרפואת ילדים יוצאת נגד הסטיגמה כלפי ילדים בהשמנה

ההשפעות השליליות של השמנה בילדוּת ידועות מזה זמן רב. מאמר שהתפרסם בנובמבר 2017 בכתב העת היוקרתי Pediatrics התמקד בסיכון הגופני והנפשי בקרב ילדים ונוער בעקבות חשיפה לסטיגמות על גוף ומשקל. בפוסט הבאתי את עיקר הדברים שנראים לי רלבנטיים, חשובים ופרקטיים מתוך אתר האקדמיה לרפואת ילדים.


האוריינטציה של ההנחיות מכוונת לרופאות/ים בעיקר אבל בעיניי אפשר להתייחס לנושא באופן רחב יותר ולכלול מערכות בריאות על כל נשות ואנשי המקצוע שבהן. בנוסף זהו נושא רלבנטי לכל מי שבא במגע ישיר עם ילדים ונוער ולא רק מי שמטפלים בהשמנת ילדים (דבר שהאקדמיה לרפואת ילדים כן מתייחסת אליו בפרסום זה).

ואלו הן המסקנות העיקריות שלהם, שאחרי שתקראו אותן בוודאי תסכימו איתי שיש עוד עבודה רבה לעשות בתחום:
1. משקל גוף הוא אחת הסיבות הנפוצות ביותר בגינן ילדים עוברים הצקות (Bullying) בבית הספר וככל שהמשקל גבוה יותר, כך הסיכון עולה. אחד המחקרים המצוטטים הראה ש-71% מהילדים שחיפשו עבורם טיפול בשל השמנת יתר, עברו הצקות על רקע המשקל שלהם בשנה החולפת. למעלה משליש מהם דיווחו כי ההצקות התרחשו למשך תקופה של יותר מחמש שנים.
2. מורים דיווחו שהצקות על רקע משקל היא אחת הבעיות החמורות ביותר שהם מטפלים בהן.
3. אחד המחקרים מצא שמורים הביעו ציפיות נמוכות יותר מתלמידים בהשמנת יתר (obesity). בנוסף, גננות העריכו בחסר יכולות לימודיות של ילדים בהשמנת יתר.

    שלוש המסקנות הראשונות הן בפירוש מכמירות לב. ילדים שוהים חלק ניכר מזמנם במסגרת הבית הספרית והמפגש החברתי עם בנות ובני גילם הוא חלק מרכזי מהחוויה החינוכית. משקל גוף בדומה למדדים גופניים אחרים כמו מידת נעליים או סוג שיער – אינו בר שינוי, לפחות לא במידה דרמטית, כפי שאנשים נוטים לחשוב (מבטיחה על זה פוסט נפרד בהרחבה). אבל המילים “שמנה” ו”שמן”, נועדו כדי להעליב וכדי לפגוע והן נושאות מטען שלילי שלכאורה מצביע על אישיות האדם. אנשים שמנים נחשבים שלא בצדק, לעצלנים, חלשי אופי וחסרי כוח רצון. הממצאים של האקדמיה לרפואת ילדים מצביעים על מציאות עגומה, שנים ארוכות של הצקות והתעללויות בגלל משקל גוף ומורים (שכמו כולם גם הם מושפעים ממסרים חברתיים רחבים) נוטים בטעות לחשוב שאותם ילדים עונים על הסטיגמה הרווחת והישגיהם הלימודיים מצופים להיות נמוכים, בדומה לחוסר יכולתם לרדת במשקל. 

4. גם אמצעי התקשורת תורמים לסטיגמה כלפי ילדים בהשמנה. אחד המחקרים הראה ש-70% מהסרטים החדשים שנבחנו כללו תוכן סטיגמטי הקשור בהשמנה.

    טוב, כאן אין איזו הפתעה גדולה. למרות השיח הציבורי שהולך ומקדם יותר ויותר Body Positive (תפיסת גוף חיובית) וניסיונות כאלו ואחרים לעשות כן, עדיין הדמויות שנצפות בסרטים ובתוכניות טלוויזיה ייצגו נאמנה את אידיאל היופי הרווח. מהו? מאד פשוט – רזה, גבוה יחסית, השיער חלק ובהיר כמו צבע העור. 

5. רופאים מתייחסים באופן מוטה לאנשים בהשמנה, שנתפסים בעיניהם כפחות אמינים ועקביים, עצלנים וחסרי שליטה עצמית. כמו כן, הם נוטים לקצר את משך המפגש הטיפולי ולערוך פחות בדיקות שבשגרה.

    האמת שזה מידע יחסית ידוע ומחקרים שונים כבר הצביעו על יחס של רופאים ורופאות כלפי אנשים שמנים. יש אפילו מי שטוענים שאם ישנה תחלואה ותמותה מוגברת בקרב אנשים שמנים (אוהו! על זה יש לי הרבה מה לומר. Stay tuned), אחת הסיבות אם לא המרכזית היא שמנופוביה בקרב רופאות/ים שגורמת להם לתת טיפול פחות טוב עד כדי רשלנות רפואית. אבל זו בהחלט בשורה חשובה כשהיא יוצאת בקול תרועה רמה מגורם כמו האקדמיה לרפואת ילדים. 

6. יותר משני שליש מתלמידי היסודי וחטיבת הביניים שתפסו את עצמם כבעלי עודף משקל האמינו כי ירידה במשקל תשפר את מצבם החברתי.

    בשורה מרה בפי – הממצאים האלו לא שונים מהותית ממה שקורה בארץ. גרוע מכך, בני נוער ישראלים הם ממש שיאנים בניסיונות לרדת במשקל ביחס לבני גילם תושבי מדינות OECD וזאת ללא קשר למשקל הגוף. חצי מהנערות שרוצות ומנסות לרדת במשקל נמצאות במשקל שנחשב לתקין. אלו נתונים קשים לאור העובדה שניסיונות לרדת במשקל, יחד עם הלחץ החברתי המאפיין את גיל ההתבגרות הם גורמי סיכון בהתפתחות של הפרעות אכילה.

7. סטיגמה תורמת למעגל השלילי אותו חווים ילדים רבים בהשמנה – הם מתרחקים מסביבתם החברתית, דבר שיכול להסתכם גם בהתקפי אכילה (Binge), פחות פעילות גופנית ועוד עלייה במשקל.

וההמלצות המרכזיות שלהם בנושא הן אלו:
1. אנשי מערכות הבריאות צריכים להוות דוגמא לא רק בזיהוי השמנה בילדים ובטיפול בה אלא גם להכיר במורכבות ההשמנה ובסיבות לה.
2. מומלץ שאנשי מערכת הבריאות ינקטו בשפה נייטרלית כמו “משקל” ו”מדד מסת גוף” כשהם מטפלים בילדים ונוער בהשמנה; עליהם להימנע משימוש במילים כמו “שמן” ו”בעיית השמנה”. שפה זו צריכה לבוא לידי ביטוי במפגש הטיפולי אבל גם בתיעוד הרשומה הרפואית.
3. מערכות הבריאות צריכות לפעול להפחתת הסטיגמה ולקדם מניעה גם בקרב בתי ספר, אמצעי התקשורת ואף במסגרת לימודים או התמחות ברפואה.

    אני שמחה בהמלצות של האקדמיה לרפואת ילדים, ומזכירה שהן מכוונות לרופאות ורופאי ילדים וההרחבה של “מערכות בריאות” היא שלי. זו לקיחת אחריות והצבעה על מקומות שקשה להכיר בהם, קל וחומר לבצע בהם שינוי. האקדמיה רואה את עצמה ואת הצוותים הרפואיים כסוכני שינוי וכמי שיש להם אחריות חברתית וזה לגמרי מבורך וחשוב. כמי שפועלת בזירת הבריאות-רפואה אני חושבת שזה גם חלק מהעבודה היומיומית שלי ובשביל זה נולד בסופו של דבר האתר הזה.

***
Pont, S. J., Puhl, R., Cook, S. R., & Slusser, W. (2017). Stigma Experienced by Children and Adolescents With Obesity. Pediatrics, 140(6) e20173034.‏

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

thirteen − ten =