החלמה מהפרעות אכילה

הפרעות אכילה פוגעות בתפקוד במרחבי חיים רבים ובשל כך, משך הטיפול ותהליך ההחלמה עלולים להיות ממושכים. שאלת ההחלמה מהפרעת אכילה מעסיקה מתמודדות/ים עם ההפרעה עצמה כמו גם גורמי טיפול ומחקר. בעולם הרפואה החלמה ממחלה תוגדר אחרי סילוק הגורם שיצר את המחלה (חיידק, וירוס, תאים סרטניים, שבר שהתאחה וכו’) ובעולם בריאות הנפש הדבר מורכב יותר. הפרעות אכילה משלבות היבטים גופניים ונפשיים השזורים זה בזה, קל יותר למדוד את הפרמטרים הגופניים אבל קשה יותר לרדת לעומקם של אלו הנפשיים ולכן עדיין אין הסכמה מהי ההגדרה הטובה ביותר להחלמה מהפרעת אכילה.


חשוב להגדיר מהי החלמה כי בטיפול זה יהיה קצה הדרך במסע. מאד קל להבין את זה במונחים של רפואה – אם אני רוצה להחלים מדלקת גרון, אני אצטרך ליטול טיפול תרופתי על פי ההנחיות הרפואיות; אם אני רוצה לחזור לרוץ חצי מרתון אחרי שבר ברגל, אני אצטרך לעבור קיבוע של השבר, לנוח, לחזור להליכה ורק לאחר מכן להתחיל מחדש אימוני ריצה וכו’. המטופלת והרופאה חותרות יחד לעבר מטרה מסוימת שהיא החלמה וחזרה לשגרת חיים קודמת. אותו הדבר קורה בטיפול והחלמה מהפרעת אכילה. אבל הפוסט הזה עוסק בהחלמה ועל טיפול בהפרעות אכילה אני מבטיחה פוסט אחר בהמשך.

מהם הפרמטרים שיגדירו החלמה?

זו אולי הסוגייה העיקרית שהכי קשה לענות עליה, בגלל מורכבות ההפרעה ושילוב היבטים גופניים ונפשיים לצד פגיעה בתפקוד חברתי ותעסוקתי/לימודי. האם החלמה היא כשאין בעיה גופנית? אבל בעיות גופניות יכולות להשתפר דרמטית ועדיין יהיה קושי נפשי. האם החלמה היא כשיש תפקוד תקין ומלא כפי שהיה בעבר? אבל קיימים מצבים בהם נשים שמתמודדות עם הפרעות אכילה מצליחות לתפקד היטב כלפי חוץ בעוד שהאכילה ומצבן הגופני אינם אופטימליים. האם החלמה מתקיימת כשאין בכלל מחשבות על אכילה, קלוריות ומראה הגוף? אבל רוב העולם המערבי עוסק בזה ואף אחד לא טוען שכולם סובלים מהפרעות אכילה. כל הדוגמאות האלו ממחישות עד כמה הדיון בנושא ההחלמה הוא מורכב.
מבחינה היסטורית, אפשר לראות מגמה מעניינת.
בשנות השבעים של המאה ה-20, מיקוד השיח בנושא החלמה היה על מדדים גופניים – למשל, משקל גוף, העדר ווסת, שינויים בדופק ולחץ דם וכו’. בהתפתחות של הפרעת אכילה המדדים הגופניים מושפעים מהר וקל מאד למדוד אותם ולכן ברור מדוע מדדים אלו היו הראשונים להיבחר על ידי גורמי הטיפול והמחקר כמדדי החלמה בהפרעות אכילה. זאת ועוד, אם מדובר במצב מסכן חיים השיפור במדדים אלו הוא חיוני. הבעיה העיקרית היתה, וזו גם עיקר טענתן של מתמודדות עם הפרעות אכילה, ששיפור במצב הגופני אינו מלווה בהקלה רגשית/נפשית, על אף היותו מהיר וחיוני. בנוסף, מדד העדר ווסת לא יכול להתקיים בגברים וגם בנשים, הוא יכול להיות מושפע מגורמים שונים ולכן התייחסות אליו כמדד החלמה היא בעייתית.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 נוספו מדדים התנהגותיים כפרמטרים של החלמה ובהם הפסקה של התקפי אכילה (בולמוסים), צמצום אכילה ופעולות מפצות (כמו שימוש בחומרים ופעילות גופנית). התנהגויות גם הן מדד שקל לעקוב אחריו, אם כי הוא תלוי גם בדיווח עצמי.
בשנות ה-2000 השיח מתרחב ומתחילה מגמה של התייחסות לאספקטים הפסיכולוגיים כמו דימוי גוף ופחד מעליה במשקל אשר בעיקר מתבטאים במחשבות חודרניות וחוזרות וחרדה נלווית ומשבשים את האכילה. שיפור המצב הנפשי הוא משאת נפשה של כל מי שסובלת מהפרעת אכילה, ואפשר לנסות להבין את זה אם רגע ניכנס לנעליים שלה. תחשבו על משהו שמפחיד או מגעיל אתכן מאד. זה יכול להיות כל דבר – כלבים, ג’וקים, בחינות, טיסות – החוויה הרגשית, המחשבתית והגופנית שנלווית לזה היא מאד לא נעימה בלשון המעטה וטבעי לעשות הכל כדי להימנע ממנה ו/או לשפר אותה. אלו דוגמאות שממחישות אולי את קצה הקושי של מי שסובלת מהפרעת אכילה ודרכן קל להבין את הרצון הבסיסי והראשוני שתחושות אלו ייעלמו הכי מהר שניתן.

אז מה בעצם הבעיה?

הרי אם תשתנה לטובה החוויה הרגשית הקשה שנלווית לאכילה עצמה כל שאר הדברים יסתדרו מעצמם. הבעיה היא שכדי להתמודד עם הקושי שמעורר מפגש עם כלב/ג’וק/בחינה/טיסה צריך באמת לפגוש אותם, ובעוד שמהם ניתן להימנע מבלי שמאד תיפגע איכות החיים, הדבר בלתי אפשרי כשמדובר באוכל.

מהלך שלבי ההחלמה בהפרעות אכילה

אז יש מדדי החלמה שונים – גופניים, התנהגותיים ופסיכולוגיים – אך האם יש סדר ביניהם ואחד מתקיים לפני האחר? ואם כן, מה החשיבות של הסדר?
צריך לזכור שמתקיים מעגל שמזין את עצמו וקשה מאד לשבור אותו. זה מתחיל במחשבות ועיסוק בגוף ובאכילה, אבל בינינו, רוב החברה המערבית לוקחת בזה חלק ובעיקר נשים ונערות. מי לא חושבת על הגוף שלה, לפעמים משווה לאחרות או תוהה אם כדאי או לא לאכול את הקינוח מתוך רצון שלא לעלות במשקל? אנחנו חיות בסביבה רעילה שמהווה סיכון להתפתחות של הפרעות אכילה ומי שכבר סובלת מהפרעת אכילה, רגישה לסביבה הזו שבעתיים.
המחשבות והעיסוק מתורגמים למעשים, ובמילים פשוטות – התנהגויות שמטרתן לרדת במשקל (יותר פשוט מזה – לעשות דיאטה). גם כאן, רבות ורבים מאיתנו עשו דיאטות והרוב המוחץ של מי שהתנסו בכך גילה שדיאטות נוחלות כישלון חרוץ פלוס מתנה – עליה נוספת במשקל (מבטיחה גם על זה פוסט נפרד) וזו הסיבה למה אני ממליצה בחום שלא לבצע כלל דיאטות. זה מיותר ומהווה סיכון להתפתחות של הפרעת אכילה. חשוב לסייג כי בעוד שכל הפרעת אכילה מתחילה בהכרח בדיאטה, לא כל מי שעושה דיאטה תפתח הפרעת אכילה. האחוזים הבודדים שכן יפתחו הפרעות אכילה ימצאו את עצמם באותו מעגל רשע מדובר – עיסוק בלתי פוסק במחשבות על אוכל ומשקל, התנהגויות דיאטה שונות שיובילו לירידה במשקל וככל שיעבור הזמן, ויהיה קשה יותר לרדת במשקל ו/או לשלוט בו, כך ההתנהגויות ילכו ויקצינו, המחשבות יחמירו, הגוף יושפע מהחסר התזונתי והקלורי ועלולה להיות גם פגיעה מהותית בתפקוד היומיומי (התרחקות מחברים ומשפחה, קשיים בלימודים ובעבודה ועוד).
תהליך ההחלמה פועל אחרת מתהליך התפתחות ההפרעה. הוא מתואר כאן בקצרה אבל חשוב לדעת שזהו תהליך טיפולי ארוך שמלווה לעתים בגורמי טיפול מקצועיים שונים על מנת לענות על הצרכים הפסיכולוגיים, התזונתיים והרפואיים של המתמודדת עם הפרעת האכילה. בנוסף, מצב גופני ירוד ומשקל נמוך מאד, המאפיינים אנורקסיה וגם ARFID, מחייבים התייחסות ישירה ומיידית.

מחקר מטא-אנליזה* מצא שהמנבא החזק ביותר להחלמה מהפרעות אכילה היה שיפור סימפטומטי כבר בתחילת הטיפול. ואכן, השלב הראשון בהחלמה מחייב שינוי התנהגותי – כלומר הפסקה מוחלטת של התנהגויות הדיאטה וחזרה לאכילה סדירה (במצבים של משקל נמוך מאד או סיכון גופני, שלב זה נעשה בצורה מבוקרת במסגרת טיפול רב מקצועי). שינוי זה ישפיע במהירות יחסית על המדדים הגופניים – אכילה של תפריט מספק ומאוזן תגרום לעליה במשקל ולשיפור המדדים הגופניים שנפגעו עקב החסר התזונתי והקלורי. בשלב האחרון, ולאחר הסרת איום גופני ישיר ומיידי, יחול שיפור גם בהיבטים הפסיכולוגיים הקשורים בפחד מפני עליה במשקל. כאשר לא קיים סיכון גופני ממשי, מה שמאפיין יותר בולימיה והפרעת אכילה התקפית, התהליך יכול להיות גמיש ואיטי יותר.

מצד אחד, קשה להבין איך אפשר בכלל להתחיל תהליך טיפול כשאלו השלבים הצפויים. למעשה, מצופה ממי שסובלת כל כך מהפרעת אכילה והשלכותיה לעשות את המעשה המפחיד ביותר מבחינתה – לאכול באופן סדיר ומאוזן, למרות הפחד והחשש הגדול. היא נדרשת מראש לסמוך על גורמי הטיפול שיובילו אותה לחוף מבטחים, זאת מבלי שיוכלו לעשות את מה שהיא רוצה בו יותר מכל, הפסקה של המחשבות והעיסוק הבלתי פוסקים בגוף ומשקל. מצד שני, כשמטופלת יודעת מה צפוי לה, מבינה את אורך הנשימה שהיא תצטרך לקחת ואת העובדה שמדובר בתהליך שאחרות כבר עשו לפניה, היא יכולה לבחור בזה עם עיניים פקוחות לרווחה. אני מוצאת שלהסביר את הדברים האלו, תוך הסתמכות על ידע תיאורטי ומחקרי ועל ניסיון קליני, עוזרים למתמודדות עם ההפרעה וגם לסביבה שלהן.

*מחקר מטא-אנליזה הוא מחקר שמנסה למצוא דפוסים או מגמות מכמות גדולה של מחקרים באותו תחום. מחקר מסוג זה נחשב לאיכותי ואמין יותר ממחקר בודד, כי הוא מאגד מידע ממספר רב של מחקרים.

***
Bardone-Cone, A. M., Harney, M. B., Maldonado, C. R., Lawson, M. A., Robinson, D. P., Smith, R., & Tosh, A. (2010). Defining recovery from an eating disorder: Conceptualization, validation, and examination of psychosocial functioning and psychiatric comorbidity. Behaviour Research and Therapy, 48(3), 194–202.

Clausen, L. (2004). Time course of symptom remission in eating disorders. International Journal of Eating Disorders, 36(3), 296–306.

Dawson, L., Rhodes, P., & Touyz, S. (2015). Defining recovery from anorexia nervosa: a Delphi study to determine expert practitioners’ views. Journal of Eating Disorders, 3(2), 165–176.

Vall, E., & Wade, T. D. (2015). Predictors of treatment outcome in individuals with eating disorders: A systematic review and meta-analysis. International Journal of Eating Disorders, 48(7), 946–971.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 − seven =