המשפחה במרכז הטיפול בהפרעות אכילה

ההשפעה של הפרעות אכילה על המשפחה הקרובה של המתמודדת יכולה להיות עצומה, ובאותה נשימה למשפחה יש תפקיד חשוב בתמיכה בתהליך הטיפול וההחלמה. הפעם החלטתי לארח בפוסט את שגיא ברסלב, שהיא עו"ס ומתמחה בטיפול זוגי ומשפחתי, בעלת קליניקה בחיפה – קצת לדבר על משפחות והפרעות אכילה לפי הגישה המערכתית.

 

מה הכוונה "גישה מערכתית" ולמה זה חשוב בטיפול במשפחות?
הגישה המערכתית בטיפול משפחתי היא גישה מרתקת ועשירה בעלת גוונים רבים של התבוננות על משפחות כמערכות מורכבות, ולפני שאספר עליה קצת אגיד לך מה היא מסרבת לעשות – היא מסרבת לראות דברים בצורה פשטנית, ליניארית וחד ממדית. במילים אחרות הנחת היסוד היא שאנשים זה בהגדרה דבר מורכב. יחסים בין אנשים? עוד יותר מורכב. יחסים בתוך משפחות? ממש ממש מורכב. כלומר, אנחנו יוצאים למסע הזה מתוך נקודת מבט שדברים הם אף פעם לא כמו שהם נראים.

תעשי לנו רגע סדר בתוך המורכבות הזו.
נתחיל מההתחלה – תורת המערכות צמחה לפני עשרות שנים במטרה להסביר ולחקור מורכבות בתחומים שונים כמו מדעי הטבע, מדעי החברה, פיזיקה, כימיה, מתמטיקה, ביולוגיה, הנדסה – שאני אמשיך? הכוונה הייתה לייצר תיאוריה כללית שתחזיק כמה שיותר תחומים להבנה כוללת.
את מסכימה איתי שמשפחה היא כמו מערכת? יש בה פרטים (אנשים) ומתקיימים ביניהם יחסים או קשרים. כמו שאפשר להבין למשל, מערכת אקולוגית, שזה נושא מאד חם כיום ולכולנו ברור איך אנחנו משפיעים על כדור הארץ וכל החיים בו ולהפך, כך גם אפשר להבין מערכת משפחתית.

איך הבנה של המשפחה כמערכת עוזרת בטיפול?
כשאנחנו מנסים להבין מערכות גדולות ומורכבות אנחנו רוצים לנסח כללים שיאפשרו ניתוח והבנה של תהליכים, אבל ברמה רחבה שתיקח בחשבון את המורכבות שהזכרנו קודם.
אפשר להבחין בכמה מאפיינים שעוזרים למטפלת בטיפול עצמו. מאפיין אחד הוא היכולת להתארגן מול שינוי. הסתגלות זה משהו שהיינו רוצים לראות בכל משפחה ואם אפשר גם, אז ביעילות ותוך שמירה על איזון ויציבות מירבית. בטיפול נשאף לשכלל את היכולת הזו אצל בני המשפחה.

הרבה פעמים התפרצות של הפרעת אכילה משבשת את סדר היום המשפחתי, מייצרת הרבה מתחים ואפילו ריבים על רקע קשיים באכילה, לפעמים הטיפול עצמו דורש הרבה משאבים מההורים והאחים והאחיות של הסובל/ת מהפרעת אכילה עלולים לקבל פחות תשומת לב מההורים. אם אני מתרגמת את מה שאת אומרת, ככל שהמשפחה תצליח לשמור על איזון סביב השינוי הזה, כך יהיה קל יותר לחברי המשפחה כל אחד בנפרד ולכולם ביחד?
בדיוק. בואי נמשיך למאפיין הבא.
אין קשר ליניארי, כלומר קשר ישיר של סיבה ותוצאה, במערכת כמו משפחה. לכן יש קושי אמיתי לנבא אילו פעולות מסוימות של הורים יגרמו לתוצאות ספציפיות אצל הילדים. כהורים אנחנו רק יכולים לשער ולקוות שפעלנו נכון ובעתיד הילדים שלנו יהיו מתפקדים היטב ומאושרים במידה סבירה. בטיפול נעזור להורים להגדיר לעצמם אילו משאבים הם ירצו להשקיע בהתאם לפירות שירצו לקצור בעתיד.

את נוגעת פה בנקודה חשובה, שיש בה משהו מרגיע מצד אחד, אבל גם מפחיד מצד שני. הורים למתמודדות/ים עם הפרעות אכילה הרבה פעמים מגיעים לטיפול עם תחושת אשמה נוראית ומחשבה שדברים מסוימים שהם עשו, הם אלו שגרמו להפרעת האכילה של הבת או הבן שלהם. בדומה למה שאת אומרת, גם בטיפול בהפרעות אכילה מצד אחד חשוב להדגיש כי אין גורם יחיד בהתפרצות ההפרעה, גם לא ההורים, ומצד שני, להורים יש תפקיד חשוב ומרכזי.
אבל מבחינת הטיפול המשפחתי, ההורים אשמים בכל?
בגדול? בוודאי. בדיוק כמו שכל ההורים לפניהם עד אדם וחווה היו אשמים.
אבל עכשיו ברצינות – זו פחות שאלת אשמה ויותר שאלת אחריות. וויניקוט טבע את המונח "אם טובה דיה", אבל זה נכון לכל ההורים מכל המגדרים. האיש החכם הזה הבין שלהיות אנושי זה הרבה יותר חשוב מלהיות מושלם. הורים טובים מספיק (ולא מושלמים!) משאירים מרווח לטעות, לספק, לפגיעה תמימה או מכוונה טובה. כשהם מבינים את זה הם יודעים לסלוח לעצמם, לילדיהם ולבני הזוג שלהם. ככל שהורים יהיו מודעים יותר לעצמם ולמערכת שהם יוצרים וחיים בה – החופש שלהם לבחור יגדל. לבחור במה ממשיכים, את מה מבקשים להפסיק, איך מייצרים שינוי ואיך הם בוחרים לייצר תיאום בין עמדות ורגשות להתנהגות שמבוטאת בשטח, ההורים הם ממציאי השפה המשפחתית.
מאפיין נוסף הוא דפוסים משפחתיים, שוב, כמו בכל מערכת שיש בה דפוסים, אבל משפחה היא ממש חממה לדפוסים. דפוסים מטבעם הם נעלמים וחמקמקים. כמטפלים נרצה לחשוף את הדפוסים ולהמשיג אותם ובכך לאפשר למשפחה להשתחרר מדפוסים שלא מיטיבים עימה.
עכשיו אני יכולה לשאול אותך שאלה? מה את רואה אצל משפחות כשאת ניגשת לטפל בבת שסובלת מהפרעת אכילה?

בהפרעות אכילה הרבה פעמים משתמר דפוס משפחתי קלאסי – למשל, הבת עם הפרעת האכילה לא מסוגלת לאכול, ההורים נלחצים מזה (ובצדק!) ומתחילים לפקח ואולי אף לאיים, בעוד שהיא מסתגרת יותר ונמנעת מלקחת אחריות על האכילה עצמה. נוצר מצב שהיא לא תצליח לאכול ללא השגחה צמודה, אבל ההורים כל כך בחרדה, ובלי עזרה מקצועית, הסיכוי שינסו משהו אחר הוא קטן. בטיפול נעזור להורים לאט לאט להפחית את החרדה, לאפשר לבת להתנסות באכילה עצמאית ולסמוך עליה, היא בתגובה ועם עזרה תעמוד במשימה בהצלחה, וכך ההורים גם ישחררו יותר והנה הדפוס שהיה משתנה לאחר, מסתגל ומיטיב יותר.
זה מעניין מה שאת אומרת.
כי תורת המערכות מאפיינת "קשיי ניהול" – במערכות מורכבות משפחות חוות את "קשיי הניהול" מלמעלה למטה. כל הורה מתחיל מתמודד עם ההבנה המשתקת שלעולם לא ניתן לחזות בוודאות מלאה את כל התרחישים, ובוודאי שלא ניתן לנהל אותם ללא תקלות. הורים שמתקשים להתמודד עם ההבנה הזו, כלומר לאפשר לעצמם ולילדיהם לטעות ולפספס מדי פעם, ייתקלו בעוצמה גוברת בהשלכות של קושי הזה. כמטפלים נשאף להכניס יותר גמישות במערכת שתאפשר למשפחה לשאת טעויות וחוסר ודאות. לא כל דרישה הורית תתמלא מצד הילדים בלי עוררין – ויתרה מכך, ילדים חכמים ורגישים לפעמים מגיבים למשאלות לא מבוטאות של הורים וממלאים אותן במסירות יוצאת דופן ותוך כדי כך נוצר שיבוש גלוי במערכת שמטשטש את הדינמיקות הסמויות.

כלומר, אם אני ממשיכה את הדוגמא מקודם, אם ההורים יאפשרו לבת לאכול באופן עצמאי ויגלו שהיא לא הצליחה לעשות את זה, הגמישות שאת מציינת אותה תהיה לא להדק בחזרה את הפיקוח (וככה לחזור לדפוס המשפחתי המוכר להם), אלא לנסות פעולה אחרת מתוך חשיבה משותפת עם הבת, וזו אותה גמישות שאת מתייחסת אליה.
לגמרי כך. עוד מאפיין שחשוב לזכור הוא קיומן של תת מערכות. בכל מערכת יש תת מערכות, וגם במשפחה כמובן. תת מערכת אחת היא יחידת ההורים, תת מערכת אחרת היא אחים, יכולות להתקיים "קואליציות" בתוך המשפחה כמו קואליציה בין הורה-ילד, קואליציות סבתא-ילד, בקיצור אינסוף אפשרויות. בטיפול נרצה למפות, מלשון מפה, את כל אלו ולהבין מהי ההשפעה שלהם על הדינמיקה במשפחה, מי חלק מהבעיה ומי חלק מהפתרון. מי מטשטש ומסווה ומי נענה למשאלות כמוסות.
אני אשמח לשאול אותך בחזרה עוד שאלה – יש קואליציות בין תת מערכות ודינמיקות אופייניות מהסוג שדיברתי עליו שנחשפות וקופצות לך לעין כשאת מטפלת בהפרעות אכילה?

קורה הרבה פעמים במשפחות למתמודדות עם הפרעות אכילה, שבזכות הקשר הטוב בין האחים, ההורים "נותנים" לאחות תפקיד של פיקוח על האכילה של האחות עם הפרעת האכילה. האחות מצידה, יכולה "לשתף פעולה" עם ההורים ולגלות את האמת או לחילופין, "לשתף פעולה" עם האחות שסובלת מההפרעה ולהסתיר את האמת. אז בעצם את אומרת – בטיפול נרצה לראות אם ואיך מתקיימות דינמיקות כאלה כדי שנוכל לנצל אותן לטובת שיפור המצב ופתרון.
מה את אוהבת בגישה הזו?
אני מאד אוהבת את הפתיחות, היצירתיות והיכולת להיכנס לדינמיקה עם כל הלב, להיות מאד נוכחת בלי ריחוק טיפולי. התבוננות מערכתית בטיפול נותנת לנו אישור גורף להיות הכי יצירתיים כמטפלים: לשער השערות, להפריך או לאשש אותן, למפות גבולות ולשרטט את המאפיינים שלהם, לזנוח השערות ולאמץ חדשות, לבדוק מבנה, היררכיה, ערוצי תקשורת, דינמיקות, בריתות, קואליציות ואופוזיציות, רבדים גלויים מול סמויים, לשחק עם הדימיון, לנוע בזמן אל העתיד או אל העבר, לעשות זום אין וזום אאוט ובעיקר בעיקר – להיות סקרניים לגבי כל פרט ופרט.

נשמע כמו טיפול עם הרבה חיים ותנועה.
ממש ככה! זה שונה בתכלית מטיפול פרטני. כמטפלת שהעבירה את 20 השנה האחרונות בטיפול פרטני נאלצתי להכחיד בתוך תוכי תפיסות טיפוליות, דפוסי חשיבה, אופני פעולה, עמדות, אמונות והתנהגויות כדי לאמץ עולם ומלואו שהיה זר לי לחלוטין עד עכשיו.
היום, זה נוכח בחיי בכל רגע ורגע – במסגרת ה"אחרות" הזו אני מוצאת את עצמי מטפלת אחרת, חושבת אחרת, נוכחת אחרת. ובעיקר, לא מתנצלת להיות אחרת.

לסיכום, אילו טעויות משפחתיות נפוצות את מכירה, שאפשר להימנע מהן?
1. לא לדחות טיפול כשמתגלות בעיות. אפשר לפנטז שקשיים יעברו עם הגיל ולפעמים זה גם מאד נכון, אבל מנגד הרבה יותר קשה לטפל בבעיות שנסחבות במשך שנים.
2. להבין היטב אילו מטענים אתם סוחבים על עצמכם כהורים, אילו דפוסים תורישו הלאה ומה כדאי שייעצר ולא ימשיך לעוד דור, איזו מסורת חדשה אתם מנחילים ומה תבחרו שתהיה בהסתמך על העבר.
3. איזון נכון הוא הגביע הקדוש של הורות. איזון בין נוקשות לגמישות, בין החזקה לשחרור, בין גבולות למתירנות, בין הכל להכל. תמשיכו לשאול את עצמכם – "במבחן התוצאה, האם האיזון שלי כהורה נכון"?
4. לאפשר לעצמכם ולילדים לטעות, להיכשל מדי פעם ולפספס – לקחת את הדברים בפרופורציה, מאד חשוב לקחת אחריות על פגיעה ולסלוח אחד לשני.

***
עוד משגיא ועל טיפול משפחתי ובכלל, תוכלו למצוא בבלוג שלה וגם בדף הפייסבוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

eighteen − six =