טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם

002 | היפנוזה

מטופלות המתמודדות עם הפרעות אכילה, בעיקר במצב חריף, נוטות להרבות ב"דיבור סימפטומטי". זהו עיסוק אובססיבי – מחשבתי, התנהגותי ומילולי – בגוף, באכילה ובמשקל. בפגישה טיפולית, המטופלת יכולה לגלול ארוכות מה אכלה וכמה קלוריות צרכה, את דאגתה מעלייה במשקל (גם כשזו אינה נראית לעין) ואיך היא מרגישה את שינויי הגוף. שיחה כזו מעוררת בי לרוב תגובה לא נינוחה, שנעה בין חוסר סבלנות לשעמום.

כך, למשל (באדיבות ג׳ימיני, על יצירת הטקסט המומצא הבא):

"אני פשוט חייבת לספר לך הכל, אוקיי? זה משגע אותי. הבוקר אכלתי רק חצי פרוסת טוסט עם קצת קוטג', ואני כבר בטוחה שהשמנתי. ספרתי שוב ושוב את הקלוריות בראש… אני מרגישה כל גרם שעולה, כאילו הגוף שלי מתנפח. זה כמו סרט רע שרץ לי בראש בלופ. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על כמה אני שוקלת… זה פשוט לא עוזב אותי לרגע".

הפעם עניין אותי לחשוב על הדיבור הרווח הזה מכיוון קצת אחר: כאקט היפנוטי מצד המטופלת. שאלתי את ׳המחברת׳: ״איך המקורות מתייחסים לדיבור אובססיבי במפגש, בעיקר כשהוא משעמם את המטפלת? מה הקשר של היפנוזה לדיבור אובססיבי משעמם ומרדים?״ וביקשתי שתורחב המחשבה על הדיבור המונוטוני כאקט היפנוטי שמפעילה המטופלת על המטפל.

שעמום כהעברה נגדית והתנגדות

שעמום בחדר הטיפולים הוא כמעט תמיד סוגיה של העברה נגדית, הכרוכה בנסיגה של תשומת הלב מהעולם הפנימי של המטופל.

  • הגנה ותקיפה: הדיבור המונוטוני משמש כהגנה. המטופלת משתמשת בשעמום כ"התקפה" על התהליך, במטרה לפגוע ביכולת החשיבה, בסקרנות ובמשחקיות היצירתית של המטפלת.
  • השפעה על אמפתיה: למטפלת משועממת קשה להיות אמפתית, והיא עלולה לחוות אשמה על פגיעה ב"קשב המרחף".

הסיפור שלא מסופר (בין פרויד לגישות עכשוויות)

פרויד ראה בעיסוק בפרטים שוליים (כמו רעשים חיצוניים או קלוריות) ביטוי להתנגדות – חומר לא מודע שהמטופל מעדיף לא לחשוף. הוא נטה "לדחוף" את המטופל מעבר למילים הללו. בטיפול בהפרעות אכילה זה בדיוק האתגר: לחפש את הסיפור שלא מסופר "מאחורי" המילים של הגוף. בניגוד לפרויד, גישות עכשוויות (כמו הגישה ההתייחסותית) יאפיינו זאת כדרך התמודדות עם טראומה.

ריצוי ומרמה הדדית

לעיתים הדיבור האובססיבי הוא דרך "לרצות" את המטפלת ולספק לה את ה"נתונים" שהיא מצפה להם. ג׳וזף דלבף ראה בכך "משחק בו אנשים בעלי כוונות טובות מאוד מרמים זה את זה". מעניין שיש כאן הדדיות, כלומר, המטפלת מרמה גם היא…?

היפנוזה הדדית וטראנס

הקשר העמוק להיפנוזה טמון באופן שבו גירויים מונוטוניים משפיעים על התודעה. אודי בוננשטיין מציין שבמהלך טיפול, שני המשתתפים יכולים להפנט זה את זה באופן לא מודע. תחושת השעמום או הנמנום של המטפלת אינה רק תגובה חד-צדדית, אלא ביטוי ל"היפנוזה הדדית" במרחב הטיפולי.

מונוטוניות בדיבור היא כלי ידוע להשראת טראנס. במובן זה, הדיבור האובססיבי משרה מצב דמוי שינה (אוטו-היפנוזה), כאשר תגובת השעמום של המטפלת משקפת את הדינמיקה האינטרסובייקטיבית בחדר.

לסיכום, בעוד שפרויד הדגיש את הצורך "לגרד את ההגנות" כדי לחשוף את מה שהמטופלת מעדיפה לא לומר, הגישות העכשוויות מאירות את המצב באור אחר: הגישה ההתייחסותית רואה במונוטוניות דרך התמודדות עם טראומה, והמבט האינטרסובייקטיבי מזהה כאן "היפנוזה הדדית" שמתרחשת בין שני השותפים בחדר. להבנתי הדלה, התייחסות ישירה להתעוררות השעמום במפגש הטיפולי (החיבור בין שעמום להתעוררות הוא מרתק) היא כשלעצמה פעולה שמוציאה אותנו מהמונוטוניות הטראנסית ופותחת מרחב חדש של חשיבה.

0 0 הצבעות
דירוג המאמר
הצטרף כמנוי
הודיעו לי על
guest
0 תגובות
הישן ביותר
חדש ביותר הנבחרות
0
נשמח לתגובה שלך.x
Cookie settings
אנחנו מכבדים את פרטיותך
אנחנו משתמשים בעוגיות כדי לשפר את חוויית הגלישה, להציג פרסומות או תוכן מותאמים ולנתח את התנועה באתר. בלחיצה על "אשר הכול" אתה מסכים לשימוש בעוגיות.