טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
003 | היסטריה
המונח ׳היסטריה׳ תמיד עורר בי זעם לא מוסבר (נו, אני רק מחכה לראשון שיגיד שזו תגובה היסטרית). תמיד במובן של מאז ומעולם. כאשה, יש דברים שלא צריך ללמד אותי. אני כבר ׳יודעת׳ אותם, הם עוברים בלי מילים. מה שנקרא שליטה סימבולית. כל ילדה ונערה יודעת שנורא מפחיד ללכת בסמטה חשוכה כי מישהו עלול לתקוף אותה, אבל המציאות היא שבתוך הבית הרבה יותר מסוכן.
כמטפלת שמזדהה (גם) כפמיניסטית אני גם מכירה היטב את הביקורת על המעבר של פרויד מעולם הטראומה המינית לעולם הפנטזיה, ושותפה להאשמה הגורפת שהדבר תרם עמוקות לתפיסה שממשיכה לשעבד ולשלוט בנשים. באותו האופן, אני גם שייכת לאסכולה שטוענת שאין כזה דבר הפרעת אישיות גבולית (התגלגלות של היסטריה) כי תמיד יימצא מקור טראומטי מסביר ברקע.
הפעם הסתקרנתי לקרוא על הביקורת מתוך המקורות האלו דווקא, שהרי עצם בחירת המקורות יש בה כבר הטיה מסוימת. פניתי לבדוק מה אומרת ׳המחברת׳ על הביקורת הפמיניסטית על המושג היסטריה ועל המעבר התיאורטי של פרויד.
המעבר התיאורטי של פרויד: מטראומה לפנטזיה
הביקורת הפמיניסטית על המונח "היסטריה" ועל שינוי המיקוד של פרויד מטראומה מינית לפנטזיה היא נושא מרכזי במקורות, והיא מדגישה כיצד המונח נקשר לאפליה ולהתעלמות מחוויות נשים.
תאוריית הפיתוי הילדי
בתחילת הדרך, פרויד וברוייאר היו משוכנעים כי סימפטומים היסטריים נבעו מטראומה מינית ממשית. (בעיניי, השאלה האם ההריון ה׳היסטרי׳ של אנה או, אכן היה היסטרי או שמא ממשי, צריכה להיות תמיד על השולחן. אסור לשכוח שברוייאר נבהל וברח, והיא אושפזה. לימים ברטה פפנהיים, שחשיפתה כאנה או המטופלת נעשתה לאחר מותה וללא הסכמתה, השתקמה ועסקה בשיקום נשים במצבי סיכון חריפים).
נטישת התאוריה
מספר שנים לאחר מכן, פרויד עבר להתמקד בפנטזיה פנימית כמקור להיסטריה וטען כי הגוף מבטא קונפליקטים רגשיים-מיניים לא מודעים, באמצעות ביטויים גופניים.. יש תיאור מכמיר לב על השתיקה הקולגיאלית הרועמת שפרויד זכה לה לאחר שהציג את רעיונותיו המקוריים. עוד יש לזכור שכשפרנצי ניסה לקדם הבנות בנוגע לטראומה מינית ממשית והשלכותיה, הוא ״נזרק״ מהבניין הפסיכואנליטי אל קומת המרתף.
הביקורת הפמיניסטית:
עבור חלקים בתנועה הפמיניסטית, ההיסטריה הפכה לסמל לחוסר צדק וטעות של הפסיכואנליזה, והותקפה על ידי פסיכואנליטיקאיות נחשבות.
הזנחת המציאות האובייקטיבית
נטישתו של פרויד את תאוריית הפיתוי הובילה לדיון ארוך בתוך הפסיכואנליזה ומחוצה לה, לגבי הדומיננטיות של הפנטזיה על פני המציאות החיצונית בטראומה מינית. נטען כי התמקדות זו מעכבת בירור נרחב יותר של השפעות ההתעללות המינית.
ערעור אמינות הזיכרון
החשש שגישה זו תוביל להאשמת מטופלות ב"זיכרונות שווא", תוך התעלמות מההרס הנפשי שהן חוות – בשל הטראומה וההשתקה הנלווית.
בושה והשתקה
הגברת מנגנון הבושה כדרך לחזק האיסור על הידיעה של מה שהיה ונחווה, אך גם על עצם הקיום של האדם.
הגוף כביטוי לא מילולי
הגוף הופך ל"שפה" המבטאת קונפליקטים שאין להם מילים. כמטפלת בהפרעות אכילה אני מוצאת שהפסקה הזו מדויקת מאד. הפרעות אכילה מבטאות את אותם חלקים דיסוציאטיביים שיצרה הטראומה, כחלק ממנגנון ההכחשה והבושה.
״מטריצת ההיסטריה״ כגישה אינטגרטיבית
מודל זה מציע לשמר את התפיסה המקורית של פרויד לגבי היסטריה (קונפליקטים מיניים ומגדריים, מנגנון הגנה של הדחקה, וחזרה של המודחק דרך המרה גופנית), לשלב אותן עם הבנות עכשוויות, כולל קונפליקטים פרה-אדיפליים ואדיפליים, יחסי אובייקט, וחשיבות הגוף כשדה של ביטוי חוויתי-אינטראקטיבי. גישה זו רואה את הגוף כזירה המרכזית שבה המאבק הלא מודע בין המינים מתבטא. היא מאפשרת לראות את "אי-הידיעה" וה"זיוף" כחלק ממנגנוני ההגנה ההיסטריים, ומכירה בתפקיד הבושה והדיסוציאציה בהם.
לסיכום, הביקורת הפמיניסטית הדגישה שהמעבר לפנטזיה הוביל להשתקת חוויות נשים. אם אני חוזרת להתחלה, אני חושבת שפרויד בעצמו נכנס להיסטריה כשהבין את ממדי התופעה שגילה. ההלם גרם לאלם, שחוזק על ידי שתיקת הקהילה המדעית, ואני מדמיינת את המעבר לעולמות הפנטזיה כתגובה היסטרית.
אני נשארתי עם השאלה האם גם אני יכולה להיות ׳ממש בהיסטריה׳, עם עצמי או איתה בטיפול, איזה מופעים יש לזה – סוערים ודרמטיים או שותקים ומשתיקים – ואיך אפשר להחלץ מזה?