טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
008 | פירוש
הפירוש המבריק שנדחה או: מי מגישה מנת שף לתינוקת?
לפעמים, כשאני מחפשת מילים לסיטואציה קלינית, עולות בי מחשבות שקשורות באוכל. אני מתה על זה, כי זה חי, נגיש ויומיומי. כולם אוכלים. כולם יכולים להבין את הרעיון. אז גם הפעם עלתה לי מטאפורה מהעולם הזה – מנת שף מפונפנת ותינוקת. אבל אני מודה שהפעם, לכתוב את זה באופן גלוי וחשוף מעורר בי אי-נוחות. היא אמנם מדויקת בעיניי, אבל רחוקה מלהיות פמיניסטית ורוויה בתפיסה היררכית ועליונה.
ובכל זאת, אני אקח נשימה עמוקה ואצלול לתוכה כפי שהיא, כי היא ממחישה בעיניי במדויק איך פירוש, מבריק ככל שיהיה, עלול שלא להשיג את המטרה שלו; בדיוק כפי שתינוק לא יכול ליהנות ממנת שף במסעדת מישלן.
אני בטוחה שאני לא לבד בזה. אני זוכרת את עצמי כמטופלת הודפת לא פעם תובנות משמעותיות מאוד של המטפלת שלי, אעז לומר – די בשאט נפש. ייקח לי זמן, לפעמים אפילו שנים, כדי לחזור לרגע הזה, איתה או בלעדיה, ולומר: ״וואלה, אני חושבת שזה היה בדיוק זה״. כמטפלת, זה יכול להיראות כך: כל הנקודות מתחברות. פתאום. זה מין רגע כזה בבטן, שנייה של בהירות, אסימונים נופלים. יש לי את המשפט המדויק שמחבר בין מערכת היחסים עם אבא שלה, לאמא שלה, ומה שקורה לה היום עם בן הזוג ומשתחזר ביתר שאת – איתי.
בדיוק כמו שף שמסיים להרכיב את המנה המושלמת והיא מוכנה להגשה. דינג. צלצול מהיר קורא למלצר לקחת את המנה, שלא ברור אם האסתטיקה מתעלה בה על הטעם או להפך. המלצר מניח אותה ברוב טקס מול הסועדת. היא מתבוננת עליה. טראח. מעיפה אותה הצידה וצורחת: ״בננננננההההההה!״.
בחזרה למציאות.
היא חושבת. מסתכלת עליי. ״לא נראה לי״, היא אומרת בחצי עניין, חצי ביובש, ״זה לא מרגיש לי נכון״. היא משתהה ואולי מוסיפה: ״מאיפה הבאת את זה? זה כל כך רחוק ממני״.
במחשבה על רגעים כאלה אני מבינה שהכשל הוא בשילוב בין התוכן (Pardon my French, המנה אכן הייתה מבריקה) לבין הזמן (ההגשה). היא נדחתה לא בגלל שאינה מדויקת, אלא כי אינה יכולה להיאכל ולהתעכל ולהפוך לשלה, גם אם החומרים היו משותפים. מנת שף שמוגשת לתינוק, כמו פירוש שלא חודר, נחווים כגוף זר. הפירוש מוגש מבחוץ, ״גבוה״ ולא מותאם לה. טעמו העילאי אינו רלוונטי, וככזה – הוא ייזרק לפח. וסופו בפח הוא אותו סוף כמו של בננה רקובה או סתם פסולת מיותרת.
אנחנו נמשיך. הזמן יעבור, חודשים, אפילו שנה. ויום אחד היא תגיע ותספר משהו משמעותי או אגבי, ותאמר: ״חשבתי על זה עם עצמי השבוע, והגעתי למסקנה שממש היכתה בי״. והיא תשלוף את מנת השף, כנדרש, במלוא הטקס, ותניח אותה על השולחן בינינו – אסתטית ומדויקת. מרהיבה. אעז לומר – בהחלט מרהיבה משלי. אני נשארת בחוץ, כאילו אין לי חלק בבישול הנהדר הזה. זה משאיר בי טעם מריר-חמוץ, שברור לי שאינו מהמנה עצמה. הוא לא יכול להיות ממנה, שהרי היא תוצר של עבודה משותפת, ובעצמי חשבתי שזו מנה מופלאה לפני שנה. או חודשיים.
או לא משנה כמה זמן. אבל מה אם יש לי חלק, ומדובר במנה שמתבשלת לאיטה, או עוברת כמה גלגולים עד שהיא מגיעה לתוצאה הסופית המרשימה?
אחזור לשאלה: מהו פירוש שמחולל שינוי?
אני מעדיפה לחשוב שכשהפירוש נדחה, זה לא אומר בהכרח שהוא חסר ערך. עצם הדחייה לכשעצמה היא בעלת ערך. אמנם כתבתי ׳תינוקת׳ אבל דמיינתי פעוטה. ילדה קטנה שיושבת לשולחן ולא מעוניינת בצלחת שהוגשה לה. זה מהלך אקטיבי. דחייה של פירוש היא גם ידיעה עמוקה של ׳זה לא מתאים לי׳.
היא לא דוחה את השף, אלא את המנה. והיא בסופו של דבר, באקטיביות שלה, תגרום למישהו ליצור עבורה את המנה שהיא תרצה לאכול. פירוש טוב, שנחווה ככזה שעולה ״מבפנים״, הוא פירוש שהתכתב עם ה״בחוץ״ דרך דמויות משמעותיות. הוא חייב להיות מובחן בין הפנים לחוץ – אני ואת, אני ועצמי בקונפליקט. במרחק ממני (וזמן הוא מרכיב שמאפשר את זה), היא תוכל להתקרב יותר ל״אמת שלה״, או במילים אחרות – למשהו שהיא תזהה עם עצמה. זו עבודת עיכול שלא יכולה להתרחש בלי ה״בחוץ״ (המאכיל והמגיש), אבל חייבת להתרחש באופן עצמאי ״בפנים״. מרגע יציאתנו מהרחם אנחנו חייבים לעכל מזון לבד; אין אף גורם חיצוני שמתערב במה שקורה לנו לאחר שהמזון נבלע.
הזמן שחלף הוא לא עדות להתנגדות, לדחייה או לסירוב. הוא חלק מתהליך של התפתחות. פעולת עיכול מנטלית שמתרחשת בקצב מסוים.
וכשאני חושבת על זה כך, הטעם חוזר להיות טעים, ארומטי וממלא.