טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם

010 | אני עליון

אני יודעת שאנחנו בקומה האורתודוקסית של פרויד וחברים, אבל מה לעשות שמדי פעם (טוב נו, כל הזמן) זה מעצבן אותי? זה לא אתה פרויד, זה קצת מציאות שנכנסה לי לעין.
 
סופר אגו. החלק הנפשי שמתווך בין תשוקות האיד האינסופיות לדרישות המציאות, ותומך בבניה של אגו מתפקד כלפי פנים וחוץ (009 | אני). כלומר, בעצם ההגדרה, חייבת להתקיים מציאות כדי שהמבנה הפנימי יתארגן.
״סופר אגו נוקשה״ הוא מונח רווח. כל כך רווח שלפעמים נדמה לי שהוא יותר פופולרי ופחות קליני. הפעם, לקחתי לעצמי את ההזדמנות לעצור ולחשוב על רגעים קליניים בטיפול. אותם רגעים שמטופל מספר כמה הוא שיפוטי וביקורתי כלפי עצמו, מרגיש אשם כדרך קבע מבלי שפעולה מפצה או הרגעה פנימית ינחמו אותו. הוא יטיל ספק בכל דבר כולל את תפיסתו את המציאות ״זה באמת כך או שאני פשוט מפרש את מה שקרה באופן מעוות?״. הוא ירגיש חנוק וחסר חופש, מדוכא ומבוּדד.
 
החלק המתסכל ביותר עבורי הוא ההבנה שמגיעה אחרי ניסיונות רבים לגדל ולטפח חלקים בחוויה הפנימית שלו. למעשה, כל ניסיון להתמקד אך ורק בחוויה הפנימית ובעולם התוך נפשי יסתכם בכישלון, כי עצם הפעולה הזו מתעלמת מהמציאות דרכה המבנה הפנימי אמור להתעצב.
 
באופן עקרוני אני מאמינה שביטויים של מציאות ממשית, ״אובייקטיבית״, הם חיוניים בטיפול מכל מיני סיבות. דוגמאות קלאסיות הן תשלום, שעה ויום קבוע אחת לשבוע (או יותר), הצבת שעון שגם המטופל יוכל לראות, טקסים (פתיחת הדלת, הכנת שתיה חמה, כוס מים וכו׳) אבל גם – נוכחות שלי כסובייקט חי ודינמי. הפעם נעזרתי במחברת ה׳סופר אגו׳ כדי למסגר את התפיסה הזו מכיוון נוסף ולתת עוד חיזוק לקומת הבניין הטיפולי שלי.
 
כרגיל, אני מביאה את תשובתה בעיבוד שלי.
 
דפוסים חזרתיים וכפייתיים שאי אפשר להרגיע הם תוצאה של ״מציאות נפשית פרטית פנימית שאינה נוגעת לחיים האמיתיים״. למרות שהאדם (האגו) מודע לכך, האימה והחרדה נחוות כממשיות ואמיתיות. הפתולוגיה נעוצה בבעיה התפתחותית – אי שם בעבר, בגלל כל מיני סיבות, נוצר מבנה בלתי מסתגל שמייסר את הנפש ופוגע ביכולת של האדם להיות חלק מקהילה באופן מאוזן ונינוח. מאחר ולצערנו אי אפשר לחזור אחורה בזמן ולתקן את שנפגע, הדרך הטיפולית שנותרה לנו היא דרך משחק בין מציאות ודמיון, מעבר השלכתי בין אובייקטים מופנמים לסובייקט/המטפל, בין חוויה פנימית לחיצונית (דרך יחסים בין אישיים).
כמו בחיי הנפש, ובמהלך ההתפתחותי האנושי, כך גם בטיפול, תהיה כל הזמן תנועה עדינה בין המרחבים האלו. בעיניי אחת הדוגמאות הכי עוצמתיות בהקשר הזה הוא התשלום בטיפול. מי מאיתנו לא שמעו מטופלים שאומרים ״זה לא באמת מה שמתרחש כאן. את פה רק כי אני משלם לך, והאתיקה המקצועית שלך מחייבת אותך להתנהל בצורה מסוימת״.
 
החוויה הפנימית (״אני לא ראויה לאהבה״) מועצמת על רקע המציאות המכאיבה (התשלום) ומתעלמת מהיבטים בין אישיים (״הקשר הזה הוא אמיתי, באמת אכפת לי ממך, באמת את במחשבות שלי ואני אוהבת אותך״).
 
פארו התמודד עם סוגיה קלינית דומה (Ferro, 2002). המטופלת שלו, דניאלה, איחרה בתשלום והפירוש שלה עצמה לכך היה שהיא ״תוקפת את האנליזה, מביעה זלזול בכל מה שאתה עושה עבורי ובכך להתכחש להכרת תודה ולהרוס את הקשר בינינו״. האמת שהניסוח הזה נשמע לי ״טיפולי מדי״, כאילו היא משמיעה לו מילים שהיא חושבת שהוא היה רוצה לשמוע, ומעניין לחשוב על זה כחלק ממנגנון הרגעה/הגנה שמטרתו להפחית ביקורת חיצונית. פארו מגיב באופן רגיש לתוקפנות הסופר אגו ובכך מציע גם חיבור למציאות משותפת וגם שלה אליו.
 
אזהרה – ההתערבות שלו תפעיל את הסופר אגו הביקורתי למטפלים רבים, כי מדובר בשינוי מהסוג המבני העמוק אליו כולנו חותרים, שהוא ״משיג״ בפגישה אחת בלבד. לזכותו ייאמר שהמטופלת איתו באנליזה מספר שנים ולפני כן היתה באנליזה אצל אחר, כך שהקרקע הפוריה הזו כבר קיימת ואולי נכון יותר לחשוב על כך כניצן שטופח זמן רב ועתה מציץ עלה הכותרת הראשון שלו. הוא אגב, מתייחס לזה הפוך – מיקרו-טרנספורמציה שיכולה להיות הפיכה וגם להוות מצע לשינוי טרנספורמטיבי עמוק יותר בהמשך.
 
תגובתו אליה היתה ארוכה ואני מביאה רק את התמצית שלה בעריכה חופשית שלי. הוא אומר לה ״זו דרך פשטנית לראות את עצמך דרכה, וכזו שלא מתחשבת בכל מה שעברת כדי להגיע לכאן״ (היא במעבר דירה, יש לה ילד קטן ומרחק נסיעה ממושך לטיפול בשל המעבר). הוא ממשיך ״העובדה שמצאת את הפשרה הזו, להגיע לאנליזה אבל לשלם באיחור, לא נראית לי רצינית במיוחד. בעיקרון, מרצ׳לו (אהוב נעורים שהופיע בחלומה) צריך לחבק את כולכם. גם את הרצון שלך להגיע לאנליזה וגם את הרצון להשאר בבית, גם את העובדה שבאת וגם את זה שגרמת לי לשלם קצת דרך העיכוב שלך בתשלום״.
 
איזו התערבות מרגשת. הכל יש כאן (ובפגישה אחת!). גם הכרה בחוויה הפנימית המייסרת, גם מקום למציאות המרובה, גם הסובייקטיביות שלו, גם הקשר ביניהם, וגם מודלינג של ריכוך ואיזון ובעיקר, ועל כך היא מגיבה לו, נקודת מבט נוספת שמספקת הרחבה נפשית.
 
לאחר רגע של שתיקה, דניאלה עונה לו באיטיות, "עבורי, זו דרך חשיבה חדשה, והייתי רוצה שהיא תהיה שייכת לי יותר ויותר, גם אם היבטים מסוימים באישיות שלי עדיין קשורים ברעיון של אשמה ושל הרע שלי. דרך החשיבה החדשה הזו מאפשרת לי לנשום ולהרגיש את אווירת החופש״.
 
ועכשיו אני אתפנה לסופר אגו המייסר שלי ואנחם את עצמי בדברים אחרים כדי לא לחשוב איך אני לא מספיק כמו אנטונינו פארו.
0 0 הצבעות
דירוג המאמר
הצטרף כמנוי
הודיעו לי על
guest
0 תגובות
הישן ביותר
חדש ביותר הנבחרות
0
נשמח לתגובה שלך.x
Cookie settings
אנחנו מכבדים את פרטיותך
אנחנו משתמשים בעוגיות כדי לשפר את חוויית הגלישה, להציג פרסומות או תוכן מותאמים ולנתח את התנועה באתר. בלחיצה על "אשר הכול" אתה מסכים לשימוש בעוגיות.