טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם

012 | עקרון המציאות

עקרון המציאות פוגש אותי המון בקליניקה. אולי כי אני עובדת סוציאלית, ואני תופסת את האדם תמיד בתוך הקשרי חייו. אולי כי אני פמיניסטית ואני לא יכולה לדמיין מצב בו אני מתעלמת מעמדות מגדריות מפלות. אולי כי אני גרה בפריפריה ואני יודעת על בשרי מהי מציאות רעבה וחסרה.
 
כך או אחרת, בקליניקה המצב לא שונה. אם מטופלת תספר שהיא קיבלה הצעת שכר נמוכה מקולגה גבר, ותתלה את זה רק ביכולותיה המוגבלות לנהל משא ומתן – יהיה קול בראשי שיצטט מחקרים שמעידים על אפליה. אם מטופלת אחרת תתאר איך איש מקצוע התנהל מולה בצורה לא אתית ותתייחס רק לחוויה הרגשית שלה – אותו קול ידחף אותי לתקף את הפגיעה האתית. הדבר ברור לי יותר, ולכן גם מעורר יותר שאלות, כשמדובר במצבים של אלימות (ואלימות מינית בפרט) – תיקוף המציאות ונקיטת עמדה היא קריטית וחשובה.
 
אז מצד אחד יש את המציאות, שבואו נניח שאין עליה עוררין. ומצד שני, יש את החתירה הפנימית של המטופלת לאזורי הנפש שלה.
 
מה התפקיד שלי כמטפלת? מה הדבר הקליני שנכון לעשותו?
 
פניתי למחברת על ׳עקרון המציאות׳ כדי למצוא כיווני מחשבה לשאלות שלי וזו תשובתה, כתמיד, בעיבוד חופשי שלי (כלומר, אל תסמכו עלי באופן עיוור ולא על המחברת). הפעם סיפקתי לה וינייטה קצרה ועלומה כמובן, ואליה היא מתייחסת.
 
יחסי הגומלין בין המציאות הפנימית (הנפשית) למציאות החיצונית (העובדתית) היא סוגיה קלינית מורכבת המצויה בלב הדיון הפסיכואנליטי, ובפרט באופן שבו המטפלת מתמקמת מול פער זה, במיוחד כאשר יש חשד לטראומה או התעללות חיצונית (כמו אלימות, גזלייטינג וניצול). חשוב לציין, כי תפיסת המציאות של המטופלת (וגם של המטפלת) תמיד עוברת דרך העולם הלא מודע של פנטזיות ומשאלות, ולכן השאלה הזו היא שאלה מרכזית. מאחר ויש לנו נטיה להעדיף את החוויה הפנימית (בעיניי מטעמים הגנתיים שלנו כמטפלים שמקבלים עידוד בצורת החינוך הטיפולי שמנחה בכיוון הזה), אביא כאן רק את החלק שמתייחס לתיקוף המציאות.
 
חשיבות ההכרה במציאות החיצונית
 
1. שחזור טראומטי – כאשר קיים איום ממשי, התמקדות יתר בפנטזיות עלולה להזניח את התפיסה הלא מודעת של האירועים הממשיים. כלומר, אם המטופלת מדחיקה תלונה לגיטימית נגד יחס פוגעני, ההתמקדות רק בקונפליקט הפנימי עלולה לחזק את מבנה הכניעה לפגיעה. (לקריאה נוספת ר׳ 003 | היסטריה).
2. טראומה וזיכרונות – לפי פרויד, תסמינים היסטריים נובעים מאירועים טראומטיים שאירעו באמת. ההתנהגות של המטופלת תיראה לנו הגיונית, כאשר נצליח לקשור את התסמין לטראומה (הממשית).
3. ׳כיול׳ לשלילת עיוותים – יש אנליטיקאים שטוענים שטרם בחינת פנטזיות ומשאלות לא מודעות, יש לבחון את תפיסת המטופל את מציאות חייו. המיקוד במציאות של המטופל (אירועי חיים וחוויות ממשיות) כשלב ראשון, מטרתו לזהות מתי דברי המטופל מייצגים אמת היסטורית, ומתי מדובר בעיוות הגנתי מפני משאלות ופנטזיות לא מודעות.
 
ההתערבות הקלינית: אינטגרציה והתמקדות ב״התאמה״
 
המקורות תומכים בגישה שאינה דיכוטומית, ומעדיפים חיבור והתאמה בין המציאות החיצונית לפנימית. כך למעשה, למטפלת יש תפקיד אינטגרטיבי במהותו:
1. מטופלים רבים מתקשים במשא ומתן בין ה״פנים לחוץ״. כלומר, בין הידע האובייקטיבי (מישהו התנהג אלי באופן פוגעני או אני חווה אפליה) לבין התחושה הסובייקטיבית (הפחד להביע זאת, תחושת האשמה על ההסכמה, תסכול וכו׳). המטפלת מתמקדת בקושי לחבר בין שני ההיבטים האלו.
2. תנועה בריאה בין ״שחקנית״ ל״צופה״ – אנו חווים את חיינו בדפוס תנועה נורמלי שנע בין להיות שחקנים בחיינו לבין להיות בעמדה צופה מהצד. מטופלים עלולים להתקע במצב של צופה או שחקן, מה שמקשה עליהם להחזיק במיינד שלהם אדם אחר (כולל המטפלת), באופן מתמשך. כשמטופלת מחזיקה רק בעמדה הפנימית (האשמה עצמית, לקיחת אחריות גדולה מדי ביחס לסיטואציה וכו׳) המטפלת יכולה לעזור לה לנוע בין המצבים, בין השאר על ידי תיקוף המציאות, ובכך ליצור מרחב נפשי גמיש יותר שמכיל דמויות אחרות (ולתפוס את הפוגע ככזה ולא רק כדמות משנית במחזה שהיא מציגה).
3. העברת הקונפליקט ליחסי הטיפול = אנאקטמנט – (אני מודה שזה ההסבר החביב עלי במיוחד). למעשה, בתגובה של המטפלת (תיקוף המציאות הממשית), חלקי החוויה הפנימית של המטופלת הופכים להיות חלק מהיחסים ביניהן. וכך, הדינמיקה הטיפולית עצמה הופכת לזירה שבה הקונפליקט הלא מודע (של המטופלת למשל, מול דמות סמכות) ׳משוחק׳ (בפועל? במציאות הטיפולית? זה אמיתי או רק מה שאנחנו יוצרות פה בדימיון שלנו?) בין שתיים.
4. הכרה בכאב ובדיסוציאציה – מנגנון ההתמודדות של המטופלת יכול להיות דיסוציאטיבי או טשטוש בין מציאות לפנטזיה, במטרה לשרוד את הקונפליקט (אם אין מציאות פוגענית והכל תלוי בה למעשה אין קונפליקט). המטפלת יכולה לתקף את הכאב שהמטופלת חווה (גם אם הוא נובע ממעשה חיצוני פוגעני) ולדון בו איתה. כך נעשה המעבר מאנאקטמנט דיסוציאטיבי חי בין שתיים, לקונפליקט שניתן לתקשר אותו במילים.
 
כך, במקום לבחור בין תיקוף המציאות החיצונית לעיסוק בחוויה הפנימית, המטפלת יכולה להתמקד בהתאמה בין השניים. יצירת מרחב פוטנציאלי בטיפול מתרחש כשהמטפלת נוקטת בעמדה משלימה (הכרה בפוגענות הממשית), ובכך המטופלת יכולה לנסח את חוויתה – להכיר בהיותה קורבן של מציאות חיצונית מבלי לוותר על תחושתה הסובייקטיבית. ההתערבות מכוונת לתנודה רפלקטיבית (במקום תקיעות), והמטופלת יכולה לראות את עצמה בתנועה בין היותה שחקנית במשחק חייה למתבוננת עליהם מהצד.
 
מה איתכם? מוכר לכם גם?
0 0 הצבעות
דירוג המאמר
הצטרף כמנוי
הודיעו לי על
guest
0 תגובות
הישן ביותר
חדש ביותר הנבחרות
0
נשמח לתגובה שלך.x
Cookie settings
אנחנו מכבדים את פרטיותך
אנחנו משתמשים בעוגיות כדי לשפר את חוויית הגלישה, להציג פרסומות או תוכן מותאמים ולנתח את התנועה באתר. בלחיצה על "אשר הכול" אתה מסכים לשימוש בעוגיות.