טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם

013 | ליבידו

ליבידו, אוכל והפרעות אכילה
יש לי תשוקה לא מוסברת לעולם הפרעות האכילה והנושא השבועי לוקח אותי למקום החביב עלי – הפרעות אכילה ותשוקה. את המחשבות המתגבשות שלי לאורך השנים אני כותבת פה ושם, לא תמיד בצורה מסודרת. נושא המפגש (״ליבידו״) הוא מבחינתי הזמנה לנסח טוב יותר את שלל הרעיונות שרצים לי בראש ופזורים במחשב שלי. קצת כמו להיכנס לבופה עשיר במלון יוקרתי אי שם ולבחור את מה שהכי בא לי לאכול. אני מקווה שלא יצא עמוס מדי כמו הצלחת שאני מדמיינת שתהיה לי. הפעם לקחתי טקסטים שכתבתי בעבר, עיבדתי אותם עם עצמי למשהו קצת יותר בהיר, הכנסתי למחברת וביקשתי ממנה להתייחס לטקסט שלי. בגלל שמדובר בעושר עצום, הלכתי ממנה וחזרתי אליה כמה פעמים, נכנסת יותר לנבכי המקורות ומהדקת את הטקסט שוב ושוב.
 
ליבידו ואוכל. נדמה שאין שני מושגים שהם כל כך רחוקים וקרובים זה לזה בו זמנית. הליבידו הפסיכואנליטי הוא עלום, חמקמק וחסר צורה בעוד אוכל הוא גשמי, קונקרטי, ידוע לכל. פרויד הניח את ההשוואה הישירה בין השניים כשטען שהליבידו הוא מנוע החיים (=מין) כמו שהרעב הוא לאוכל. במילים פשוטות: כשם שהרעב הוא הכוח שדוחף אותנו לחפש אוכל כדי להזין את הגוף, כך הליבידו (התשוקה) הוא הכוח שדוחף אותנו לחפש מין/עונג/יחסים כדי להזין את הנפש.
 
בהפרעות אכילה אפשר לראות את הסימפטום (פגיעה בדפוסי אכילה) כביטוי עמוק של שיבוש בתשוקה (ליבידו). התשוקה היא מנוע החיים; הכוח שדוחף אותנו להתפתח החל מרגע ההיווצרות ברחם (ומתגלם בטבעו הביולוגי), דרך שלבי ההתפתחות המוקדמים עוד טרם התגבשות ה׳היות׳ (התודעה, המודע, המיינד, הנפש, העצמי או כל שם אחר שנקרא לו) ולאורך כל החיים, עד המוות. אוכל מלווה אותנו מלידה ועד המוות. מרגע יציאת התינוק מהרחם הוא ייעטף באהבה ויקבל הזנה, וכבר כאן מתגבש הקשר החזק בין האוכל להשקעה הנפשית (הליבידינלית) בזולת. באופן מעניין ומוזר, שמבטא את הקשר הזה, גם הנידון למוות נשאל מה ירצה לאכול בארוחה האחרונה שלו. עד כדי כך האוכל חשוב בחיינו ומובן מאליו.
אם כך, אוכל ותשוקה הם שני צירים בעלי מאפיינים דומים. שניהם מתחילים כמתח גופני פנימי ששואף להתמלא – פיזית ונפשית. הם טבעיים במהלך ההתפתחות האנושית ואי אפשר בלעדיהם. הם חיוניים להישרדות ולהתפתחות – הגופנית והמנטלית.
 
השיבוש בתשוקה שמתגלם בהפרעת אכילה
הפרעת אכילה היא הפרעה דיסוציאטיבית במהותה. היא מנתקת את האדם מהאוכל במישור ההישרדותי/גופני (״אין לי צורך במזון״) ובמישור ההתפתחותי/מנטלי (״הצרכים שלי והתשוקות שלי הם אסורים״). למרות שרעב נתפס לעיתים כדחף "פשוט", הפרעות אכילה מוכיחות שגם הצורך בתזונה יכול להפוך למפותל ומורכב מאוד, בדיוק כמו התשוקה הנפשית כשהיא נתקלת במחסומים. הטיפול בסימפטום כרוך בהבנת שורש השיבוש (״מה קרה?״), בחקירת הפולשנות לחיים (המהלך האטיולוגי ומנגנוני שימור דפוס ההפרעה) ובחזרה לחיים (מה שהיה ומה שיכול להיות, תפקודית ותזונתית).
 
אז מה הקשר לתשוקה?
אוכל הוא הרבה יותר מגורם חיוני להישרדות. אנחנו אוכלים בשביל לחיות ולא להפך. מצד שני, מנגנונים שונים הפכו את האוכל לביטוי של תרבות, אומנות, יצירה, כחלק מחיים חברתיים וכקשור בתנועה נפשית מתרחבת. כך למשל, תעשיית המזון משקיעה מיליארדים כדי להגיע לנקודת ה״עונג העילאי״ (The bliss point) במזון, ולא בכדי. אוכל סובב אותנו כל יום, כל היום, כל החיים. הוא חלק מעוגנים בזמן, כמו חגים וארוחות משפחתיות וימי הולדת (יש יום הולדת בלי עוגה?!).
המטופלת שסובלת מהפרעת אכילה, סובלת למעשה משיבוש במנגנון התשוקה שלה לחיים. היא תדבר על האוכל בעיניים כבויות, היא תירתע ממנו וממה שהוא עלול לחולל בגוף שלה, היא תאבק כדי לשלוט בו ולמנוע ממנו להיכנס לגופה. והיא בעיקר תסלוד ממה שהוא גורם לה להרגיש – תאווה, רצון לעוד, התענגות.
 
מצבים קשים וממושכים (של אנורקסיה מהסוג המצמצם) מאתגרים יותר כי נדמה שאין בהם תשוקה לכלום. היום יכול להסתכם בקולה זירו ובקפה ללא סוכר. אלו מצבים שניתן להניח כי השיבוש חל בהם בשלבים מוקדמים מאד ולכן קשה יותר לנסח במילים את החוויה. לא כי אין תשוקה אלא כי היא לא מוצאת את המילים להתבטא דרכן. אבל תמיד אפשר לזהות את התשוקה דרך האוכל. כך למשל, המטופלת שאוכלת באופן קבוע מנה מסוימת אותה היא מאד אוהבת, או אחרת שמשתמשת בהיתר של ״מנה מותרת״ אחת לשבוע, או הפוך – אוסרת על עצמה מזונות מסוימים.
 
הפעולה הקלינית מעוררת התשוקה
איך אפשר לעורר את התשוקה במפגש הטיפולי? הנחת המוצא שלי היא שהתשוקה קיימת מלכתחילה. זה עצם טבעו של דחף החיים. אין צורך לייצר אותה. תפקידי בטיפול הוא לאתר את ניצוצות התשוקה (שלה, שלי ובינינו), לאחוז בהם ולהפיח בהם רוח שתלבה אש. חשוב לומר כי ערוץ האוכל הוא הגילוי העוצמתי ביותר. בזכות הקשר הראשוני של גוף נפש, כשמטופלת מעזה לאכול, להנות מהאכילה וגם לספר על כך בטיפול (כלומר, להודות בצרכים ותשוקות בפני עצמה ומישהו אחר), בהכרח מתרחשת גם תנועה נפשית של שינוי והתרחבות. אבל גילוי התשוקה לא חייב לעבור דרך האוכל. המפגש הטיפולי הוא הזדמנות ליחסים מרפאים וניצוצות של תשוקה מתגלמות באופן חי ברגעים קטנים בחדר.
לדוגמה, מטופלת שחיה בצמצום (רגשי וגופני כאחד) עשויה להפגין פתאום "עקשנות" בלתי מוסברת סביב נושא טכני לכאורה, כמו שינוי מועד הפגישה, או להביא לחדר התלהבות רגעית ומוצנעת משיר חדש ששמעה. באותו רגע, ה"עקשנות" או ה"התלהבות" הן לא רק התנהגויות – הן ניצוצות של תשוקה, של רצון שמעז להראות את עצמו בפניי. כשאני כמטפלת מגיבה לניצוץ הזה בחיוּת משלי ויוצרת איתו אינטראקציה חיה, אנחנו בונות יחד מרחב שבו מותר "לִרְצות". החשוב כאן הוא לא תוכן התגובה שלי לשינוי מועד הפגישה או לסגנון המוזיקלי, אלא לעצם התגובה עצמה. היא מעוררת אותי לפעולה, אני מעוררת אותה בחזרה, ביחד יש התלהטות של משהו שלא תמיד יש לו מילים בו ברגע, אבל הוא מנוע נפשי שגם מתבטא החוצה ביחסים. וכך, בתנועה מהיחסים אל התוך נפשי וגם החוצה, אל מציאות חייה והצלחת – האכילה המשובשת יכולה להשתנות ולמצוא את דרכה חזרה לעולם. ציר האוכל והתשוקה מסתדרים מחדש, מתקיימים במקביל, ותתרחש ביניהם תנועה עדינה שתזין את עצמה באופן טבעי קדימה.
 
התמונה באדיבות Nano Banana מבית Gemini. תראו מה זה, אפילו הוא קיבל שם של אוכל.
0 0 הצבעות
דירוג המאמר
הצטרף כמנוי
הודיעו לי על
guest
0 תגובות
הישן ביותר
חדש ביותר הנבחרות
0
נשמח לתגובה שלך.x
Cookie settings
אנחנו מכבדים את פרטיותך
אנחנו משתמשים בעוגיות כדי לשפר את חוויית הגלישה, להציג פרסומות או תוכן מותאמים ולנתח את התנועה באתר. בלחיצה על "אשר הכול" אתה מסכים לשימוש בעוגיות.