טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
016 | השלב האוראלי
״אין מה לאכול בבית הזה!״
אני לא יכולה לדמיין חיבור יותר ישיר, אינסטינקטיבי, אסוציאטיבי, ברור, אוטומטי (אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה אבל נגמרו לי מילות התואר) – מהשלב האוראלי להפרעות אכילה. זה כל כך ברור שאין צורך אפילו להסביר את הקשר.
מצאתי את עצמי חסרת מילים ומחשבות – מול המחברת, וגם מול הטקסט שקופל העלה לכאן. שזה די מוזר, בהתחשב ביכולתי להביע דעה ולייצר מחשבה על כל דבר בערך. אז כדי להשאר נאמנה לעצמי, החלטתי הפעם להעלות את זה אל המחברת. מה זה ״זה״? אותו הגיג שלא מצליח להתהגג על, לכאורה, המובן לי מאליו. ובמילים אחרות, אני מרגישה נערה מתבגרת, עומדת מתוסכלת ורעבה מול המקרר הפתוח והמלא בכל טוב, עם טענות להורים ״אוף, אין מה לאכול בבית הזה״.
שטחתי את טענותיי בפני המחברת כדי שמשהו אני אוכל להוציא מהמקרר הזה. ביקשתי ממנה להקביל בין המצב בו אני נמצאת לדפוסים של הפרעות אכילה והביטויים שלהם בטיפול. כן חשוב לי להדגיש שאמנם צר עולמי (הפרעות אכילה) אבל גם העולם הצר הזה לוקח אותי תמיד למחשבות על סימפטומים או ביטויים אחרים שמגיעים לקליניקה, מתוך הנחה שסימפטום הוא סימפטום הוא סימפטום.
כאמור, הפעם אנחנו בשלב האוראלי, כך שהחיבור הזה אפילו לא מאולץ.
ה"צום" של המילים (השתיקה האנורקטית)
לפעמים המטופלת (שסובלת מאנורקסיה אבל גם זו שלא) לא מוצאת מילים. ויניקוט דיבר על ה״זכות לא לתקשר״ כהגנה על גרעין העצמי. למעשה, הסירוב למזון הוא הביטוי הקונקרטי לסירוב לפרשנות. לפי ויניקוט, אם ״זה״ מגיע מבחוץ (מהמטפלת/מההורה/מהסביבה) ולא נוצר מתוכי, זה פולשני (״פלישה אוראלית״ שהיא גם חוויה מנטלית). השתיקה היא הדרך היחידה שלה לא להיבלע על ידי האובייקט. המטופלת תעדיף להשאר רעבה (במילים ובגוף) מאשר להרגיש שהיא מאבדת את עצמה. אפילו לסרב באופן אקטיבי, להגיד ״לא״, זה קרב אבוד מראש שהיא מעדיפה שלא להיכנס אליו. הצום/שתיקה כ״לא״ הם מוחלטים ולא ניתנים למשא ומתן.
בולמוס של שפה (או: הדיבור כהפרשה)
מנגד, יש את הדינמיקה ה"בולמוסית" – הצפה במילים שעלולות לאבד משמעות בתוך הריבוי האינסופי. המעניין כאן בעיניי הוא המעבר מהתייחסות חיובית ורצויה בטיפול (מילים, תקשורת) למשהו שאינו רצוי (כי הוא הגנתי ואולי גם תוקפני). קרל אברהם ואדוארד גלובר תיארו טיפוסים אוראליים עם דחף בלתי פוסק לדבר (Verbosity). במצב הזה, הדיבור הוא לא דרך להעברת משמעות אלא אקט של התרוקנות שעוזר להתמודד מפני הלחץ הפנימי. המילים נשפכות בזרם מתמיד, ״יוצאות מהפה מיד״, מבלי שיהיה רגע אחד של ספיגה או עיכול.
מבט נוסף הוא על הדיבור כחומת מגן. באופן פרדוקסלי, ריבוי המילים נועד כדי להמנע מקשר, כדי לא לאפשר לאחר להיות מופנם בתוכי (לא לאפשר חדירה). מעין ״מסך עשן״ של שפה. בהיבט הזה, זה מאד דומה ל״צום המילולי״ (גם אליטה קולמן בספרה ״רעב לקשר״ מתייחסת להפרעות אכילה מצמצמות ובולמוסיות כדומות מאד). כמטפלת, אני יכולה להרגיש במצבים כאלה מותשת, מוצפת אבל גם בתחושה ריקה – ״נאמר כבר הכל ולא נאמר דבר״.
ה"הקאה" המנטלית (האקט הבולימי – הכנסה והוצאה)
סטרבה תיאר מטופלת שהקשיבה בלהיטות קיצונית לכל מילה, חזרה על המילים וביקשה עוד הסברים. על פניו זה נראה כמו שיתוף פעולה, אבל למעשה, זו הייתה הגנה. הלהיטות נועדה לוודא שהמילים יישארו ״מילים״ ולא יהוו תרגום או מסגור של רגשות. היא בלעה אותן כדי שלא יחדרו לנפשה, והקיאה אותן חזרה למטפל (בצורת שאלות טכניות והסברים), כדי לא לפגוש את המשמעות הכואבת שלהן.
קארל אברהם השווה את פעולת הבליעה וההקאה להתרחשות קלינית דומה. לטענתו, המטופל "מקיא" או נכשל בעיכול של תצפיות, עובדות וידע אינטלקטואלי שהועלו במפגש הטיפולי.
טיפול הוא לא סתם החלפת מילים. המילים שנאמרות במפגש המסוים הזה, עם המטופלת המסוימת הזו, ברגע המסוים הזה – הן בעלות משמעות ייחודית. מה שסטרבה מתאר הוא חוסר המוכנות המנטלי לעכל את המזון ולהפוך אותו לחלק מהגוף שלי. החומר עובר דרכי אבל לא משנה אותי.
אוכל חייב לשנות אותי.
לא קשה לזהות את השפה הטיפולית ממנה מגיעים סטרבה ואברהם. אני מעדיפה לחשוב על זה במובנים התייחסותיים – כמו שהאוכל לא מתעכל, כך היחסים לא מופנמים ולא הופכים להיות שלה/שלנו.
הפה והחשיבה הם שני קצוות של אותו ציר אוראלי. הקונפליקטים סביב הזנה, בליעה, הקאה וסירוב לא נשארים בצלחת – הם משתחזרים באופן בלתי נמנע גם במרחב של השפה והמחשבה בטיפול.
אני חושבת שקרה לי משהו דומה למה שאני מזהה שקורה גם למטופלות שאיתי. מול התכנים של המחברת והנושא המוכר (מדי?), ״השלב האוראלי״, הרגשתי לא רק שאין לי מה לאכול, אלא שאין לי שום דרך לייצר מטעמים חדשים מהמקרר הגדוש הזה.
האם מרוב שהנושא חשוב וקרוב לליבי, התכנים הרגישו לי כמו ״פלישה״ שנאלצתי להדוף דרך ״צום״ מנטלי? אין לי ספק שבליעת המילים של המקורות עוררה אצלי תחושת היבלעות ואובדן הקול הייחודי שלי. כמו התינוק הויניקוטיאני, גם אני הייתי צריכה ללדת מתוכי את המילים, הן היו חייבות להפוך להיות שלי ולעבור קודם דרך צום מחשבתי.
האם המקרר האקדמי הגדוש עורר תחושה בולמוסית לא מזינה? בוודאי. האמת שזה קורה לי תמיד, אבל הפעם התחושה היתה מאד חריגה. אפילו לא התעוררו שאלות, כאילו הרעב חמק ממני לרגע. ומה עם ההקאה? אולי היא הביטוי של הדחף לכתוב, שהוא תמיד חזק ממני. אבל להקיא מילים חסרות משמעות? זה כמו טקסט שעולה לאוויר וזוכה לאפס לייקים. אאוץ׳. אין כואב מזה.
אני רוצה לקוות ולהאמין שכמו שטיפול הוא לא סתם אקט של התרוקנות (החלפת מילים ללא ערך) כך גם מחשבה וכתיבה. צום שקט הוא לא בהכרח רק סירוב. הוא יכול להיות הרגע שלפני תחילת עיכול מתמסר, איטי ורגוע.
התמונה תודות ל-Nano Banan, הפעם בלי יותר מדי התעסקויות. מה שיצא, אני מרוצה.
התמונה תודות ל-Nano Banan, הפעם בלי יותר מדי התעסקויות. מה שיצא, אני מרוצה.
0
0
הצבעות
דירוג המאמר
הצטרף כמנוי
0 תגובות
הישן ביותר
חדש ביותר
הנבחרות