טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם

017 | השלב האנאלי

הטקסט שלא יוצא לאור: עצירוּת כמקלט נפשי
 
אני אוהבת לכתוב. כמה אוהבת? מאד. לא בוחלת באף טקסט. החל מסיכומי פגישות, סיכומי טיפולים, ורבטים, תגובות בפייס, פוסטים, סיפורים קצרים ושירים פשוטים. הטקסט יכול להיות אקדמי, אקדמי-מונגש לציבור, סיפורי, זועם. You name it. אולי בזמן אחר ובמקום אחר הייתי יכולה להיות סופרת מסוגרת בחדר משלה או עיתונאית לוחמנית. אני חושבת שדרך המילים אני מעבדת מציאות, מחשבות וזיכרונות. באופן אירוני, מזה כשבוע וקצת הטקסט על השלב האנאלי יושב אצלי במגירה ואני פשוט לא מצליחה לשחרר אותו (היי פרויד, מקווה שזה לכל הפחות מצחיק אותך). זה לא שאין לי רעיונות או מחשבות. פשוט לא בא לי לכתוב. אני מוצאת את עצמי חסומה, ואני בוודאי שלא יכולה להתעלם ממציאות המלחמה הסוערת שקיימת בחוץ ומאיימת לפרוץ כל גבול – ממשי ומנטלי.
 
תהיתי, האם מה שקורה לי עכשיו, הוא לא שיעור חי על השלב האנאלי? מביך או לא, קשה, לא קשה (!) החלטתי לצלול לתוך הדרמה, לשתף את המחברת במחשבות שלי ולראות מה יצא מזה. כלומר, ליטרלי – לשחרר.
 
הכתיבה כאקט אנאלי אוטונומי
ובמילים אחרות, הכתיבה כתהליך של נסיגה תוך אישית לצורך יצירה.
לפי פאולה היימן, יש הבדל מהותי בין דיבור לכתיבה. בעוד הדיבור (האוראלי) דורש דיאלוג וקהילה, הכתיבה היא אקט אנאלי מובהק (אללי, מה זה אומר עלי?!). פעולת הכתיבה דורשת נסיגה מהקהילה לטובת בדידות ואוטונומיה מלאה, והיא דורשת שקיעה של הכותבת אל מצב נרקיסיסטי. כתיבה, לפי היימן, היא לא רק מסירת מידע, אלא ״הפרשה״ של חלק מעצמנו ולכן כפופה לכל החרדות של השלב האנאלי. הכתיבה מעוררת זיכרונות לא מודעים של תוצרים ״רעים״ שדינם להיזרק.
כל מי שהתנסתה אי פעם בכתיבה, בטח בכתיבה מקצועית שנתונה לביקורת (מאמר, תזה) אבל גם בטקסט אישי כמו סיפור או שיר, מכירה את התחושה הזו. אני זוכרת את ההערות של המנחה שלי על הטיוטה הראשונה של התזה שהגשתי לה. ציפיתי שהיא תהלל ותשבח כל מילה. כמו אמא לתינוק שנולד – את רוצה לשמוע כמה הוא יפה, ולא שהוא נולד ״ממש ברור״.
 
מה קורה כשהמציאות כל כך תובענית וחריפה, כמו עכשיו, במצב של מלחמה?
כשהחוץ פולשני כל כך, הנסיגה פנימה היא צורך הישרדותי, ולכן האגו מתקשה לחזור ממנה אל אקט השיתוף. היימן מסמנת שני היבטים מעניינים בקושי לשחרר (טקסט במקרה הזה):
 
קביעוּת מול ארעיות – המילה המדוברת היא ארעית ולא מתחייבת, בעוד המילה הכתובה היא קבועה, כובשת זמן ומרחב ומטילה על הכותבת אחריות כבדה. מצב של חוסר ודאות קיצוני, כמו מלחמה, מרתיע את האגו ממתן ״קביעות״ למחשבות שלו ולקיחת אחריות עליהן.
 
הפחד מפני התקפה ודחייה – פחד זה מקורו בראשוניות האנאלית, וכשהמציאות החיצונית רוויה גם כך בהתקפות ממשיות, הצורך לשמור על התוצרים בפנים הופך להגנה הכרחית מפני התקפה נוספת.
קארן הורני מציעה לא לברוח מהריקנות והחסימה אל מאבק שליטה. בקו המחשבה שלה, ה״לא בא לי״ הוא לא ריק או חסימה, אלא דבר מלא במשמעות. ויתור על הניסיון לשלוט במציאות המלחמה (או בכלל, כל מציאות שאין לי עליה שליטה) יחזיר את היכולת לנשום ולכם גם ליצור.
 
אז איך אפשר ליצור משהו ולשחרר אותו לאוויר העולם?
היימן טוענת שהשינוי יתרחש בזכות תפיסה שונה את אקט הכתיבה, ומציעה לעבור מדפוס עבודה אנאלי (פנימי, נרקיסיסטי, בלבדי) לדפוס עבודה אוראלי (שיתופי, דיאלוגי). האמת, שכתיבה ביחד עם המחברת היא סוג של דיאלוג, כמו גם לדמיין את הטקסט הזה עולה לקבוצה ומקבל חיים אצל אחרים.
 
הפחתת האחריות זה חלק מעניין מאד, שאני חושבת שקורה לי אישית באופן מאד אינטואיטיבי (והוא קרה גם במשפט הזה ממש). המילה הכתובה לפי היימן, מכילה מטען כבד של אחריות, בעוד המילה המדוברת הרבה פחות. טקסט שהוא פחות ״אקדמי״ והרבה יותר יומיומי, כמו שאנחנו מדברים, הוא טקסט עם פחות ״אחריות״. במובן הזה אני מאד אוהבת את המפעל ׳בין שעה לשעה׳, כי הוא עושה בדיוק את זה. לוקח מושג נורא רציני ומפשט אותו ליום יום.
 
וההצעה האחרונה שלה היא לוותר על הציפיה ל״תוצר מושלם״ (היא לא נורמלית!). הכתיבה נחסמת כשאנחנו מצפים ל״תינוק מושלם״, בעוד שבמציאות ״אף ספר לא יכול להיות תינוק״ (אני לא יודעת… מממ…). ברמה הכי פשוטה וקונקרטית, כאילו היימן אומרת לי מבעד לטקסט ״זה סך הכל טקסט. אל תנסי ליצור יצירת מופת. את לא כותבת עכשיו את ׳מלחמה ושלום׳. זה טקסט חלקי, זמני, אנושי. בדיוק כמו שיחה״.
 
וואלה פאולה, נעמת לי מאד והיה לי סבבה לשוחח איתך.
0 0 הצבעות
דירוג המאמר
הצטרף כמנוי
הודיעו לי על
guest
0 תגובות
הישן ביותר
חדש ביותר הנבחרות
0
נשמח לתגובה שלך.x
Cookie settings
אנחנו מכבדים את פרטיותך
אנחנו משתמשים בעוגיות כדי לשפר את חוויית הגלישה, להציג פרסומות או תוכן מותאמים ולנתח את התנועה באתר. בלחיצה על "אשר הכול" אתה מסכים לשימוש בעוגיות.