טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם

018 | השלב הפאלי

״אבא, איך עושה ספינקס?״

נתקלתי השבוע בסרטון ששבה את ליבי. ילד כבן ארבע שואל את הוריו את השאלה המתבקשת ״איך הגעתי לעולם״. האבא עונה לו במתיקות וסבלנות מבלי לספר סיפורי חסידות, והילד הקטן ממשיך להקשות ״איך שמת את הזרע בבטן של אמא?״ וגם ״ואז היא אכלה אותו?״. כשההורים המובכים צוחקים מההערה שהילד לא מצליח להבין, הוא צוחק ביחד איתם וגם מעיר ״מה אתם צוחקים?״.

האם יש סיטואציה יותר קלאסית, מכוננת ומפחידה, מהרגע הזה, בו הילד או הילדה מגלים שלהורים שלהם יש קשר מיוחד משלהם, שאין להם בו חלק?

צללתי עם ׳המחברת׳ אל נבכי השלב ההתפתחותי המקסים הזה ואל הביטויים הקליניים המתגלמים בקליניקה אותם ניתן להבין דרך השלב הפאלי.

לפי פרויד, תוך שהוא מסתמך על סיפור אדיפוס המיתולוגי, זו חידת הספינקס של הילדוּת שהילד מנסה לפצח. זו דרכו האינטלקטואלית הראשונה להתמודד עם האיום הקיומי שהעולם מציב בפניו, כשההורים עומדים בתווך.

מאיירסון טוען שזהו צורך חיוני המתעורר בעקבות שינוי משפחתי רצוי (למשל, נולדה לילד המתוק אחות קטנה). עבור הילד זהו איום קיומי על מקומו שמעורר את השאלה ״האם עדיין יאהבו אותי וידאגו לי?״. הצורך של הילד הוא בתגובה הורית המכירה במהלך החקירה העצמאית, ועליהם לתמוך בצעדיו בדרך לנפרדות ולקיחת סיכונים מחשבתיים, בהחלט כפי שרואים בסרטון. ההורים מגיבים באופן תומך, מותאם ולא מתחמק. התעלמות או תגובה מתחמקת (״החסידה הביאה אותך״) מחבלות באמון של הילד ובצורך שלו לדעת את האמת כמקור לביטחון. החקירה הילדית והתמיכה ההורית בה עוזרים לילד לעבור מעמדה פאסיבית לעמדה אקטיבית ובכך לפתח תשוקה. אם הילד חוקר לבדו ומגיע למבוי סתום, מחקרו יסתיים בוויתור כואב ובכניעה פאסיבית (דיכאון). מנגד, יכולת ההורים לדבר עם הילד בשפה מותאמת, מאפשרת לצורך שלו בהגנה להפוך לתשוקה בריאה ולחשיבה.

כשהסקרנות הילדית נשארת עלומה: מלכודת האידאליזציה

אחד המופעים הקליניים השכיחים הוא מטופלים שחיים בפיצול. בחלק מסוים מחייהם (נאמר המקצועי), הם חווים הצלחה גדולה והתפתחות המקנות להם תחושת סיפוק והישג. ובחלקים אחרים (זוגיות, משפחה, יחסים) הם חווים תחושות קשות של כישלון, ריקנות ותסכול. לפי בירקסטד-ברין זו עמדה נפשית הגנתית שמטרתה להכחיש את קיומו של החוסר, הצורך או התלות באחר. המאפיינים המרכזיים שלה הם פיצול, ראייה של שחור לבן, קושי בסימבוליות (קונקרטיזציה) והתרחקות מהמציאות האדיפלית (מלהכיר בקיומו של קשר אקסקלוסיבי בין ההורים).

הבנה היסטורית משפחתית מספקת לנו פעמים רבות מידע על מהלך ההתפתחות וההתארגנות הנפשית בעקבות כך. בוודאי שמצבים כמו אלימות או הזנחה יוצרים מציאות נפשית מפוצלת כמתואר, אבל גם מצבים הרבה יותר ׳רכים׳ עלולים לספק קרקע פוריה בה ניתקל בקליניקה.

כשהורים או סביבה לא מצליחים לתווך את העולם לילד הקטן, כפי שהוא זקוק לו, וכשהדבר קורה שוב ושוב, ולעתים מכורח הנסיבות (מי יכול להסביר לילד קטן איך מגיעים ילדים לעולם או למה הוא לא פוגש את חבריו ונאלץ לשהות שעות ארוכות במקלט בשל מלחמה?), ייתכן והוא יגיע לטיפול וישמיע תלונה מהסוג הבא ״ההורים שלי באמת בסדר. באמת. אין לי מילה אחת רעה לומר עליהם. זה בעיקר אני שלא מסוגל לארגן את חיי כמו כולם. מצד אחד אני מנהל מצליח ומרוויח המון כסף, ומצד שני, כל החיים האישיים שלי שבורים ולא מספקים״.

אידאליזציה בטיפול כמערך הגנתי (תוך נפשי ובין אישי)

אני מוצאת את עצמי מול המטופל המדומיין הזה, וכל מה שאני רואה הוא קסם אחד גדול. איש רגיש, רפלקטיבי, חכם, שאמנם הקשרים האישיים שלו נתקלים בקשיים, אבל אני מבינה ממנו שהוא אהוב על סביבתו. התחושה אצלי היא ש׳יש עם מה לעבוד׳, ואני בעיקר ׳רואה את האור׳. יש לי מעין תוכנית עבודה סדורה בראש, ואני יודעת, באמת באמת יודעת, שאם הוא רק יעשה את הדבר הנכון (שאני כאמור יודעת אותו ומוכנה למסור לו אותו) הוא יצליח. זה שלנו וזה מעבר לפינה.

והוא מצידו, איתי על אותה סירה. הוא מטופל מתמסר, לא מפספס אף פגישה, תמיד מביא תוכן ולא שוקע בשתיקות מאיימות, קשוב ונעים הליכות. הוא יכול לומר לי ״כאן זה המקום היחיד שאני יכול באמת להביא את עצמי״. ואני יודעת שאכן כך. ושזה חלק מהכאב. 

אז מה הבעיה, אני שומעת את הקול שלך מהדהד בתוכי, נשמע שהטיפול עושה את שלו.

התכנים שקראתי ב׳מחברת׳ גרמו לי להרהר מחדש.

מלכודת דבש קלינית

זו חוויה מאד נעימה להיות בה. אני מודה. אבל אני תוהה אם היא מועילה. ולפני התועלת, אולי צריך לחשוב – האם משהו משתבש בינינו? ואם כן, מהו השיבוש ובעיקר – מהו התיקון?

אפשר להתבונן על האידאליזציה שאני חווה מהמטופל כניסיון שלו לתקן את העבר המשפחתי ואת היחסים עם הוריו (כפיית החזרה, שחזור או פשוט enactment בשפה ההתייחסותית שאני מעדיפה). שנינו משחקים את התפקידים שלנו –  אני המטפלת/אמא הכל יכולה שמושיעה את המטופל/ילד האבוד – ושנינו משחזרים שוב ושוב את הדרמה המוכרת לו, בגינה יש לו סבל וכאב. לא נעים להודות, נכנסתי ל׳העברה נגדית מאנית׳. ובואו נודה על האמת. לא רק הוא מלהק אותי לתפקיד הזה. אני נכנסת אליו בשמחה וגם יכולה לקבל אוסקר. שנינו נלכדנו במחזה שמונע ממנו (וגם ממני) להרגיש את החוסר, התלות, האכזבה, האיום והקיומי והנפרדות.

הדרך לצאת מהתרחשות כזו היא להפסיק לשחק בהצגה ולהתבונן בה מהצד, לחשוב עליה. זהו פתרון של משולש (בדיוק כמו המשולש האדיפלי). מבנה חדש בו ׳נזוז הצידה׳. במקום דו מימדיות – לתלת מימדיות (ויש שיגידו מבנה מרובד).

הפעולה הקלינית: היחלצות מאידאליזציה אל התשוקה

כמו שההורים עוזרים לילד הסקרן לעבור מהצורך הפסיבי לחקור את עולמו אל עבר תשוקה אקטיבית הכוללת נפרדות, עצמאות ולקיחת סיכונים כך גם הפעולה הטיפולית. כלומר, לוותר על הדרמה ההורית המושלמת והכל יכולה (מצב שאין בו חוסר אבל גם אין בו תשוקה) אל עבר הכרה במגבלות האנושיות (מצב שמייצר רעב אל עבר ׳האמת׳ ויחסים מיטיבים). ביקרסטד-ברין מכנה זאת ׳פונקציית הקישור׳ (Penis-as-link). כמטפלת פמיניסטית יש לי הרבה מה להגיד על בחירת המילים המסוימת הזו, אבל אני אתמקד ברעיון שלה שהוא יפה לכשעצמו. פונקציית הקישור היא היכולת המנטלית לחבר בין חלקי עצמי שונים, גם סותרים, תוך הכרה במציאות. זהו תהליך שדורש אומץ קליני ועמדה אקטיבית מצד המטפלת אבל יש לו ערך עמוק ביחסים הטיפוליים ובחוויה התוך נפשית של המטופל.  

כינון ׳עמדה שלישית׳

המעבר מאנאקטמנט (שחזור כפוי של הדרמה הפנימית) ליכולת להתבונן עליו כרוך בתעוזה להמשיג את מה שמתרחש ביחסים הטיפוליים עצמם. וזהו בהחלט מהלך אמיץ כי הוא יטלטל את מלכודת הדבש הקלינית הנעימה שלי עם המטופל ומהווה איום על היחסים. זה יכול להראות כך ״אני שמה לב ששנינו נהנים מהמחשבה שיש לי את התשובות והפתרונות עבורך תמיד״. אפשר לעצור בזה ואפשר להוסיף ״אולי הפנטזיה הזו שומרת עלינו מפני הכאב שבוויתור על מושיעה?״. השפה ההתייחסותית (שנינו, עלינו) מעצם טבעה לא מותירה את המטופל לבדו, והיא מטילה אחריות כבדה גם על כתפי המטפלת.

היכולת לשאת אכזבה ולהיות ״לבד״

התערבות כזו מפרה את האידאליזציה ולכן בהכרח הופכת אותי למאכזבת. התוצאה צריכה להיות גם היא משותפת – שנינו צריכים להיות מסוגלים לשאת את כאב הבדידות והניכור שנוצרו בחדר, מבלי להבהל ומבלי להחזיר את המצב חזרה לאידאליזציה. בראש ובראשונה, זו היכולת שלי כמטפלת לשרוד את האכזבה של המטופל ממני, מה שיאפשר לו סובייקט נפרד בעל רצון משלו, שאינו חייב לרצות את האובייקט או להתמזג איתו.

עבודת אבל על האובייקט האידאלי

בעוד שהאידיאליזציה נועדה להכחיש תלות וחוסר, ׳פונקציית הקישור׳ מחייבת אותנו להכיר בהם. בכאב גדול, המטופל נאלץ להכיר בכך שאני לא מושלמת ואין לי (ובעצם לאף אחד בעולם כולו) שום יכולת לבטל את עוולות העבר. הוויתור על הציפייה הזו מאפשר להשלים עם אי קיומו של אובייקט אידאלי. זה יאפשר למטופל להפסיק להתאכזב שוב ושוב ולהתחיל להשתוקק לחיים אמיתיים וממשיים (כן. גם אני).

התוצאה: בניית מבנה פנימי יציב יותר

אני מנסחת מחדש את תשובת מקורות ׳המחברת׳ לתמונה קצת פחות אידאלית שאני אוכל להתחבר אליה ולא להשאר בעמדה מאוכזבת מקצועית מעצמי (כמו בפוסט 010 | אני עליון).

המהלך הקליני משחרר את הנפש מהצורך הכפייתי באידאליזציה באופן מבני כך:

  1. הפנמת ׳פונקציית הקישור׳ יוצרת מבנה יציב יותר כי היא מעניקה סדר וחיבור בין חלקי עצמי והכרה במציאות. זה מייתר את החיפוש הבלתי נגמר אחר משענת חיצונית גדולה ואידאלית.
  2. העמדה הפאלית היא עמדה של ׳הכל או כלום׳. ׳פונקציית הקישור׳ מכניסה לנפש את היכולת לשאת עולם מורכב שבו טוב ורע, כוח וחולשה, גבריות ונשיות מתקיימים יחד. אין יותר צורך לפצל את העולם כדי לשרוד.
  3. האידיאליזציה שימשה כהגנה מאנית (משותפת) מפני ריקנות וייאוש. המבנה הפנימי החדש מאפשר לנפש להכיל את הרגשות הכואבים הללו מבלי להיבהל, כיוון שהוא מעניק תחושת רצף וביטחון עצמי שאינם תלויים עוד באובייקט אידאלי חיצוני.

לסיכום, השלב הפאלי אינו רק שלב התפתחותי בדרך למיניות, אלא עמדה נפשית; השער ליכולת שלנו לחשוב, לחקור ולשאת את המציאות כפי שהיא. בטיפול, המעבר מאידיאליזציה נעימה אך משתקת אל עבר בנייה של מבנה נפשי יציב ובטוח יותר הוא התיקון העמוק ביותר. זהו המקום שבו המטופל מפסיק לחפש אובייקט מושלם ומתחיל למצוא את עצמו.

אה, וכמובן, גם המטפלת מפסיקה לשתף פעולה עם הדרמה הפנימית המקבילה.

0 0 הצבעות
דירוג המאמר
הצטרף כמנוי
הודיעו לי על
guest
0 תגובות
הישן ביותר
חדש ביותר הנבחרות
0
נשמח לתגובה שלך.x
Cookie settings
אנחנו מכבדים את פרטיותך
אנחנו משתמשים בעוגיות כדי לשפר את חוויית הגלישה, להציג פרסומות או תוכן מותאמים ולנתח את התנועה באתר. בלחיצה על "אשר הכול" אתה מסכים לשימוש בעוגיות.