טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
מנת ביניים: אשליית האהבה
יומרני מצידי לכתוב על אהבה, אחרי שנכתבו אינסוף שירים, ספרים ומחזות ויצירות בכלל. אנסה להתמקד במה שהמפעל הזה מנסה לעשות – נענוע קליני קטן.
אהבה היא לא דבר סטטי. היא מתפתחת ונבנית כל הזמן. קשה להודות, ובזה אני מאד מתחברת למחבר הפוסט, אבל הורים לא אוהבים את הילדים שלהם כל הזמן. לפחות לא כל הזמן באותה מידה. אהבה לילד היא דבר מתפתח. בכלל, אני לא בטוחה שיש אהבה בהתחלה. מה יש לאהוב בתינוק קטן, צווח ודורשני, שלוקח ממני כל רגע וזמן, יונק ממני אוכל ותשומת לב שנדמה שלא יודעים שובע?
אני חושבת (כתבו על זה בטוח לפני 70 שנה) שאהבה בצורה המוכרת לנו מתחילה להתעורר כלפי התינוק כשהוא מתחיל להגיב לסביבה ויוזם. כמו בחיוך ראשון שמופיע בערך בגיל שישה שבועות. עד אז יש בעיקר טיפול, טיפוח, מחויבות – אבל אהבה? לא בטוח.
וביחסי הטיפול האלו, ואחרים שבאים בעקבותיהם, מתפתחת אהבה. אהבה לאחרים, אהבה לעצמי. אני מסכימה עם התגובה של קופל לפוסט, ׳אהבה עצמית׳ היא הפנמה של יחסים אוהבים עם אחרים לאורך השנים (אפשר לכנות את זה גם ׳אובייקטים טובים׳). אבל אם נקודת המוצא היא שאהבה היא דבר מתפתח ושיש מצבים שבהם אין אהבה – אז המסקנה המתבקשת היא שלעולם היא לא יכולה להיות מוחלטת.
אולי חוץ מהתאהבות. הזמן הקסום הזה שמהלכים בו על עננים, הכל נראה וורוד, כולם נראים טובים, מושא ההתאהבות נתפס כמושלם, וכך גם אני בעיניו.
לשם מרמז השיר של תמרה לילך מזומן שהעלה כותב הפוסט המקורי:
תַּגִּיד לִי מָה אַתָּה אוֹהֵב בִּי
שָׁאַלְתִּי אוֹתְךָ פַּעַם
אַתָּה אָמַרְתָּ הַכֹּל
קִנֵּאתִי בְּךָ
רָצִיתִי גַּם אֲנִי
לֶאֱהֹב
עַצְמִי כָּכָה.
השלב הרגעי הזה, בו אני מתקבלת כפי שאני ואהובה כפי שאני, (לכאורה) על כל חלקיי, על ידי אדם זר שלא מכיר אותי בכלל ואין לו אף מחויבות אלי – הוא רגע מוחלט של אהבה. ואותו בדיוק נשאף לשחזר במונח ׳אהבה עצמית׳. אבל זו אשליה.
בהפרעות אכילה, הביטוי של המצוקה הנפשית נעשה דרך הגוף והאכילה. במקום לדבר בחוויה פנימית, רגשות ומחשבות, המילים יתמקדו בגוף, במשקל, בנראות ובאוכל. הבקשה הטבעית של המטופלת ׳לאהוב את עצמי׳ מתורגמת באופן כמעט ישיר ל׳לאהוב את הגוף שלי׳.
כמטפלת (גם פמיניסטית) אני זוכרת ומזכירה שאהבת הגוף היא משימה (כמעט) בלתי אפשרית (הסוגריים הם הסתייגות לכאורה כדי שלא יאכלו אותי חיה. בעיקרון הייתי מוותרת עליהם. אין אהבת הגוף באמת לאף אחד). הכיוון אליו נשאף הוא ׳קבלה עצמית׳. באופן עצוב ותהומי, זה המקסימום האנושי שאפשר להגיע אליו.
אבל עכשיו, בעקבות הטקסט של אבישי והמחשבות המחודשות שלי, האמת היא אפילו יותר עצובה. אין ׳אהבה עצמית׳ במובנה המלא. היא תמיד מעבר למה שאפשר יהיה להשיג. גם אם הרגשנו את מלוא עוצמת האהבה דרך מה שנכנה אותו ׳התאהבות׳, זה חמק מאיתנו. זה רגעי כמו שזה עוצמתי. אני יכולה לאהוב את עצמי ואת המטופלת כפי שאני יכולה, וגם במקסימום האפשרי. אבל תמיד תמיד תישאר שם מידה של רעב.