טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
014 | דחף המוות
דחף המוות על השולחן
בשיח הפסיכואנליטי, 'דחף המוות' מתואר לעיתים כשאיפה רדיקלית אל עבר מצב של דמימה מוחלטת. זו נסיגה נפשית מכל מה שחי, משתוקק וכואב דרך פירוק והרס. בהפרעות אכילה, השאיפה הזו גם מגולמת בגוף ולעיתים מהווה סיכון ממשי לחיים. כמטפלת במצבים כאלה אני מוצאת את עצמי קפואה ומשותקת, אולי גם מזדהה עם דחף המוות, ונכנעת לכוח החיים האדיר ששוטף אותי ׳להציל׳ את המטופלת גופנית. המשמעות היא נטישה זמנית של שהות בחוויה הסובייקטיבית של המטופלת והעדפת ההישרדות הגופנית שלה. כלומר, במקום להקשיב לכאב הנפשי ולתת לו מילים, אני נדחפת להציל את הגוף על ידי הפסקה או לכל הפחות הפסקה של דפוסי הפרעת האכילה. בפוסט הזה אני מנסה לאזן את המתח בין החוויה הנפשית לדחיפוּת הגופנית דרך התבוננות על דחף המוות והיחלצות מאנאקטמנט של ׳הצלת הגוף׳ למשהו אחר (מהו? לא יודעת. אולי אגלה עד סוף כתיבת המחשבות שלי בעזרת המחברת).
שני פנים לדחף המוות
כשאני חושבת על הסימפטומים השונים בהפרעות אכילה (דחף המוות), עולה הבדל מובהק. ישנם סימפטומים ׳סוערים׳ כמו התקפי אכילה או הקאות יזומות, וישנם סימפטומים ׳שקטים׳ כמו צמצום אכילה (ממשי או מנטלי בכמות או במגוון. צמצום מנטלי הוא איסורים והגבלות על האכילה, כולל דיאטות למיניהן או מגבלות תזונתיות שלא לצורך למטרת ירידה במשקל).
הסימפטומים ה׳סוערים׳ הם תוקפנות שמוצאת את דרכה דרך מערכת העיכול; ניסיון אלים לפוצץ את המתח הפנימי ולפרק אותו לגורמים קטנים ומבודדים. ואילו הסימפטומים ה׳שקטים׳ שואפים להביא את העצמי (גם דרך הגוף) למצב של חוסר גירוי ויציבות מוחלטת (אפס תנועה, אפס התפתחות, מוות). זה ויתור, כניעה מיואשת, אדישות עמוקה שמקפיאה את הנפש ומבטלת את צרכי העצמי, כולל הצורך באחרים ובקשר.
ארוחה אחרונה כקריאת הצלה
כתבתי לא פעם על המנהג המוזר להציע לנידון למוות ארוחה אחרונה. אני חושבת שאין דבר יותר פרדוקסלי מלאכול רגע לפני המוות מאכל מעורר חיך ותשוקה. במובן הפסיכולוגי, זו הזירה האחרונה בה נאבק דחף החיים. גם בתוך הוויתור המוחלט, הכניעה וההשלמה עם העונש, פעולת הבחירה (מה לאכול) היא ניסיון חיוּת. הצהרה של קיום, יצירת משמעות בתוך האין.
אמנם אני לא מגישה ארוחה בטיפול, ובטח אין לי כל כוונה להגיש ארוחה אחרונה, אבל אני כן מנסה למצוא פתרון למצב תקוע ומאיים. נדמה שארוחה אחרונה לנידונים למוות היא סוג של פתרון שאני יכולה לשאוב ממנו השראה. נקודת אחיזה בתוך התהום של דחף המוות אליו אני נכנסת בעל כורחי ביחד עם המטופלת.
סעודה שלישית או ה׳שלישי׳ הסועד?
היחלצות מדרמה של שחור/לבן, מוות/חיים, חוויה סובייקטיבית/הצלת הגוף תתרחש רק אם נוכל לזוז מעמדת הנדנדה המשותפת למשהו נוסף. חדש. ׳השלישי האנליטי׳ גרסת הטיפול בהפרעות אכילה, או בקיצור, סעודה שלישית (שלמדתי שזו סעודת הפרידה מהשבת. הנה שוב יהודים אוכלים אחרי שמאיים עליהם מוות. לא סתם יש לנו חגים ומנהגי אוכל).
אם כך, אני יכולה להבין את הארוחה האחרונה (אני נדחפת להציל את גוף המטופלת ע״י הכחדת הסימפטום) לא כניסיון למנוע ממנה למות (דחף המוות), אלא כהיענות חיה תחת צילו הכבד של המוות הנפשי. דחף המוות של המטופלת, בין אם הוא סוער או שקט, לא נשאר רק בתוכה אלא מתגלם בינינו. דרכו היא מגייסת אותי, ואני מרגישה את הבהילות, החרדה, הצורך הנואש לפעול. עד כה חשבתי שהדחף שלי ״להציל״ אותה הוא הפרעה לטיפול, סוג של נסיגה מהקשבה לחוויה הסובייקטיבית הנפש לטובת הישרדות גופנית קונקרטית. אבל היום אני יכולה לראות בזה משהו אחר: דחף המוות שלה משתמש בי כדי לייצר חיוּת.
זה פרדוקס מרתק. כשאני נדחפת מהעמדה השלווה והפרשנית לעבר מאבק על חיי הגוף שלה, דחף החיים כמו מתפרץ לחדר. יש שיגידו שהיא לא יכולה לשאת את החיוּת הכואבת של עצמה ולכן היא מפקידה אותה אצלי. גורמת לי להיות חיה, נסערת ונוכחת עבורה. במובן הזה, האנאקטמנט של הצלת הגוף הוא לא רק נטישת הנפש – אלא הדרך היחידה להעיר את שתינו. דחף המוות שלה, בולימיה סוערת או צמצום אנורקטי מקפיא, הוא זעקת חיים. האם היא בודקת אם הקשר בינינו חזק מספיק, אם אני אוהבת אותה באופן חי ובוער, גם כשהיא עצמה כבר ויתרה?
ומשפט אחרון, כדי להחלץ מתפקיד הסוהרת או גרוע מכך, המוציאה להורג, אפשר לראות בזה אנאקטמנט של הצלה נפשית וגופנית כאחד. ואם דחף המוות עוסק בפירוק, אלים או שקט, הרי שדחף החיים מתמקד בחיבור ובניה. ועצם החיבור לכשעצמו הוא כבר אקט של חיים.
התמונה באדיבות Nano Banana בהשראת הסרט ׳גרין מייל׳. הסוהר מגיש לנידון למוות (שלא היה אשם) ארוחה אחרונה, פשוטה, פאי תירס שהכינה אשתו. רגע החסד הזה מתרחב כשהאסיר חולק את המנה שלו עם אסיר אחר שמגדל חולדת מחמד בין כותלי הכלא.
0
0
הצבעות
דירוג המאמר
הצטרף כמנוי
0 תגובות
הישן ביותר
חדש ביותר
הנבחרות