טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם

015 | השלילה

באופן מפתיע, אני מוצאת את עצמי לומדת את ׳השלילה׳ של פרויד בשני מרחבים מקבילים, ואיכשהו הטקסט הזה מצליח לעורר בי בעיקר התנגדות (באמת מעניין מה פרויד היה אומר על זה). אולי כי יש בי רגישות מיוחדת לסירוב ואמירת לא שנעוצה בטבע הפמיניסטי שלי.
 
כנראה זו הסיבה שאני ניגשת לזה מהכיוון ההפוך – ההסכמה ואמירת ה׳כן׳.
 
כשפירוש מוצלח (כל הפירושים מוצלחים בעיניי המפרשת, לא? זה כמו תינוק שילדתי) מתקבל על ידי המטופלת, כמו אוכל טעים שנבלע, אפשר לדמיין איך הוא גם נטמע בה והופך להיות חלק ממנה ולכן גם בהכרח משנה אותה.
מה קורה כשפירוש, מוצלח יותר או פחות בעיניי אימו, מתקבל מיד ללא סייגים? וכך גם הבאים אחריו? שוב ושוב, תובנות מוחלפות בחלל האוויר, אסימונים נופלים (או אפליקציות יורדות, תלוי איזה דור אתם), נגענו בנקודה.
בהתחלה זה יכול להרגיש נפלא. אני המטפלת המעולה, היא המטופלת האידאלית, כל פירוש מתקבל בהתלהבות רבתי והיא מבקשת עוד. אבל בפועל, כלום לא מתרחש. דבר לא משתנה. והתחושה בחדר הופכת למשמימה וסטטית. אין תנועה.
 
כרגיל, אסוציאציה מעולם המטבח – מנות שף נהדרות מוגשות לשולחן, מקבלות תשבוחות נפלאות אבל לא באמת נאכלות? נאכלות ולא נבלעות?
 
בעולם הפרעות האכילה, זה תרחיש כמעט שגרתי שאפשר לראות את מקורותיו הראשוניים שנעוצים בשיבוש מנגנון הרעב והשובע דרך האכלה לא רגישה, אם בעודף ואם בחסר. במצב כזה, נפגעת היכולת הממשית של התינוקת או הילדה הצעירה לסרב למזון (או לקבלו לפי דרישה, אבל נישאר בסירוב כי עסקינן בשלילה). בחייה הבוגרים לצד הפרעת אכילה, המזון לא מתעכל, נכנס במהירות שיא והוא חסר טעם, אולי מוּצא בכוח ואולי לא. כך או אחרת, את השפעתו הממשית על הגוף הוא לא זוכה ליישם. וכך גם לא תובנות מרגשות בטיפול. כאמור, הן לא נהדפות בשלילה, אלא לכאורה מתקבלות בחיבוק רחב. בעצם, כשכל מנה טעימה באותה מידה – שום דבר לא באמת מזין. ל׳לא׳ יש כוח, ויש בו גם דחף חיים, כי דרכו אפשר לברור מה מתאים לי יותר או פחות.
 
אבל האם ה׳כן׳ הזה הוא סוג של שלילה? ואיך אני כמטפלת, מצד אחד לא כופה ומשחזרת חוויות טראומטיות (כמו האכלה בכוח) ומצד שני, עוזרת לדברים להבלע ולהתעכל?
המקורות במחברת קצת עזרו לי בחשיבה.
 
ראשית, הסכמה מסוג זה תוארה על ידי Sander Abend כ״אנלוג של שלילה״. זו צורה מתוחכמת של התנגדות. זה לא אמירת ׳לא׳ קלאסית שמסמנת לנו את הדלת, אלא ׳כן׳ אינטלקטואלי לצד סירוב לקבל את השפעתם הרגשית של הדברים שעולים.
 
פרויד קישר את פעולת השיפוט לפעולות הפיזיות של ״בליעה״ או ״יריקה״. האכלה לא רגישה היא למעשה פגיעה אנושה ביכולת השיפוט של הילד. אם אסור לי לירוק את מה שרע לי (=לא טעים לי), אני מאבדת את היכולת להבחין בין טוב לרע עבורי. הפרעת אכילה היא הביטוי הטרגי המאוחר של אובדן הגבול הזה. מטופלת כזו יכולה לחוות פירוש, מבריק ומדויק ככל שיהיה, ככפייה רוחנית.
 
ויניקוט התייחס לאופן בו ה״עצמי הכוזב״ אומר ׳כן׳ (ציות, היענות – compliance – שאגב, הוא גם מונח שמתאר היענות לטיפול רפואי) בשל חודרנות הסביבה. ה״כן״ המהיר שלה בחדר הוא בדיוק זה – הגנה על הליבה שלה מפני ה״חדירה״ של הפירוש שלי. היא מסכימה כדי שלא אצטרך ״להאכיל אותה בכוח״. ואולי למעשה, לא אני מאכילה אותה, אלא היא מאכילה אותי בהסכמה (הדדית – שלה ושלי), גורמת לי להרגיש מטפלת טובה (דיה!) ובכך מונעת ממני לחדור אל חלקיה האמיתיים. ההסכמה מהווה חיץ.
 
נשארתי בתהייה. אולי לפעמים הדבר הכי מזין שאני יכולה להגיש למטופלת הוא דווקא שתיקה? אם אני אסרב להגיש את הפירוש (חסר הטעם) הבא, האם יתאפשר בחדר משהו אחר, אמיתי יותר? הרעב המנטלי סוף סוף יוכל לקבל מקום שידחף אותה אל עבר השגת הדבר אותה היא מחפשת, ולא זה שאני חושבת שיהיה הכי טוב עבורה?
 
ואולי, ופה אני עושה סיבוב בחזרה להתנגדות הראשונית שלי – אולי הניצחון הכי גדול (בטיפול? בקריאה?) הוא לא ההסכמה, אלא הרגע שבו התינוקת (היא? אני? זו שבינינו?) מעזה, סוף סוף, לסובב את הראש.
 
***
התמונה נראית כאילו שלפתי אותה משנות החמישים של המאה הקודמת, אבל גם היא, תוצר של ננו בננה. הפעם לקח לנו רק שוט אחד. מעניין מה פרויד היה אומר על זה.
0 0 הצבעות
דירוג המאמר
הצטרף כמנוי
הודיעו לי על
guest
0 תגובות
הישן ביותר
חדש ביותר הנבחרות
0
נשמח לתגובה שלך.x
Cookie settings
אנחנו מכבדים את פרטיותך
אנחנו משתמשים בעוגיות כדי לשפר את חוויית הגלישה, להציג פרסומות או תוכן מותאמים ולנתח את התנועה באתר. בלחיצה על "אשר הכול" אתה מסכים לשימוש בעוגיות.