טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם

מנת קינוח: להט ותשוקה תחת אש

הטקסט הזה התבשל באיטיות לאורך הרבה זמן. לא כי כך היה נכון. הבסיס הרעיוני כבר היה, השלד המבני עם ההגיון הפנימי שלו כבר נוצר, המחשבות התגבשו והחלו להיכתב. פשוט לא היה לי חשק. ימי מלחמה הרס ומוות, חוסר ודאות, ריקנות לצד עומס מנטלי אדיר, חגים עצובים – כל אלו הוציאו לי את החשק לכתוב. אפשר לומר שזו הפסקת האש המתרגשת עלינו שדחפה אותי לחזור לכתוב את הטקסט שעוסק בדיוק בדבר שקצת כבה בי – התשוקה. אולי אני אנצל את זה כדי קצת לעורר אותה מחדש. בי ואולי גם בך.

במפגש האחרון של ׳בין שעה לשעה׳ על השלב הפאלי, שנדמה שעברו מאז נצח או שניים ולא רק שבועיים, דיברנו על תשוקה במובן של passion (שלא כמו desire שכמונח הוא הרבה יותר רווח בספרות). יש לי תשוקה לתשוקה. בטיפול אני תמיד מחפשת אחר ניצוצות התשוקה. הם מסמלים חיים, גם במצבים טראומטיים, קשים ומורכבים, ואף בדיכאון עמוק. האדם שמגיע לטיפול מדגים ניצוץ של תשוקה בעצם הגעתו לטיפול. זהו כוח מניע עוצמתי שקשה לי להסביר אותו במילים ונדמה לי שהטקסט הזה יעזור לי לעשות קצת סדר.

השפה של האש: בין להט (passion) לתשוקה (desire)

התרגום המקובל בעברית לשני המונחים הוא הוא זהה – ׳תשוקה׳. היה לי חשוב לעמוד על ההבדל בין passion ל-desire, בהתייחס לשפה העברית. לא כי אני מחסידות האקדמיה ללשון, אלא כי עברית היא שפת האם שלי, דרכה אני חושבת ומבינה. ניואנסים של שפה הם גם ניואנסים של תרבות, ערכים ותפיסת עולם. כדי לתפוס את מורכבות המונחים פניתי לכמה ערוצים של בינה מלאכותית (השימוש בהם נעשה בעברית ובאנגלית לפי הצורך).

היה קל לבחור במילה ׳להט׳ לתרגום passion ולשמור את המילה ׳תשוקה׳ לתרגום desire. בעברית, להט מעורר דימויים של חום, אש יוקדת ובעירה (פנימית), בעוד שתשוקה מבטאת כמיהה, כיסופים ומשיכה (חיצונית) לעבר מה שנעדר או רצוי.

בהסתמך על המקורות של ׳המחברת׳, הלהט (passion) הוא הכוח המניע (אנרגיה ליבידינלית ראשונית לפי פרויד), הבסיס ליצירה ולמחשבה. כוח חיים עמוק, שמחפש אחר תשובות ולא מוכן לקבל ׳לא׳ כתשובה. מעניין היה לגלות שהמילה passion נגזרת מהמילה הלטינית passionem שמשמעותה סבל או נשיאה בנטל. צמיחה והתפתחות תמיד כרוכים בויתור על ביטחון וידיעה, לפחות במידה מסוימת, כך שהחיבור בין להט לסבל הוא ככל הנראה בלתי נמנע.
בעוד הלהט מסמל יצר דחפי מיני, פנימי, כמו אש שבוערת בתוכנו, התשוקה היא כוח מניע עוצמתי שפונה החוצה. התשוקה היא רצון לעבר משהו, והיא דינמית, לפעמים אפיזודית ורגישה לזמן ומקום.

אם לסכם באופן פשוט (וכאן באמת תודה לבינה מלאכותית שעוזרת לארגן ולקטלג אחרת הייתי טובעת בים של תשוקות ומחשבות):
הלהט הוא חלק מהזהות שלנו, מה-DNA הנפשי. הוא יציב, ארוך טווח, בוער מעצם היותו. הלהט נובע מתוך העצמי החוצה; האש בוערת בנו פשוט כי היא חלק מאיתנו, היא לא תלויה בשום דבר חיצוני. זו האש שמניעה אותנו באומץ לעבר שינוי והשתנוּת. יש שילוב בין יצירה (פנימה) להתמסרות (החוצה). שיבוש במנוע החיים הלוהט הזה יוצר פסיביות משתקת, דיכאון, נסיגה אל המוכר והבטוח, פחד משינוי ו׳אנטי-רצון׳.

התשוקה היא הווקטור אל הנעדר (אחר או דבר מה). היא מתפתחת בשלב הפאלי (018 | השלב הפאלי) בעצם המעבר מהצורך הפסיבי אל האובייקט. כיוונה הוא כלפי חוץ כדי לספק דחף. היא זו שגורמת לנו להשתוקק למשהו או מישהו, לקחת אחריות על עצמנו בעולם ולפעול בכיוון הרצוי לנו, תוך הכרה במגבלות המציאות. שיבוש בתשוקה עלול ללכוד אותנו בחוויה כפייתית סביב חסך שנדמה שלעולם לא יתמלא.

ובמילים אחרות, דרך עולם האוכל – הלהט הוא הרעב הפנימי, העמוק. הוא זה שיניע אותנו לחפש ״משהו לאכול״ כדי לשרוד אבל גם כדי להתענג. לפעמים, כדי להתענג על ארוחה מושקעת ומפונפנת, אנחנו נסבול כמה שעות של רעב. התשוקה היא הרבה יותר ספציפית ומכוונת. אני לא סתם רעבה. בא לי משהו מסוים. בא לי את הדבר הזה.

הדרמה על קצה הלשון: בין ׳טעים׳ ל׳מגעיל׳

כמטפלת בהפרעות אכילה, במצבי צמצום חריף וקיצוני שיכול להתפס ככיבוי, אני יכולה הרבה פעמים עדיין להרגיש את הלהט של המטופלת. זה פרדוקסלי ואנסה לפרק את הפרדוקס תוך כדי מתן מילים למחשבות שלי באמצעות המחברת.

אני מדמיינת שתי מטופלות שמתמודדות עם אנורקסיה. שתיהן מצמצמות את אכילתן (ועולמן) באופן אדוק, עקשני ולוחמני. כל אחת בדרכה שלה.
האחת, תגביל את אכילתה אך תדרוש שכל פירור שנכנס לפיה יהיה "טעים". אצלה, קל לזהות את ניצוץ החיים, את הלהט (Passion) שבוער בדרישה לעונג. הליבידו שלה עדיין שם, נאבק על זכותו לשמור על קשר עם אובייקט טוב. כפי ש׳המחברת׳ מזכירה לי, זוהי פעולת יצר החיים שמטרתה לקשור קשרים. למרות הצמצום, היא נותרת סובייקט משתוקק (Desire) והיא נוקטת עמדה אקטיבית כלפי המשאלה שלה. היא לא רק ״זקוקה״, היא רוצה.

האחרת, נדמה שמנסה בכל כוחה לכבות את מנוע התשוקות שלה. היא תבחר בכוונה אוכל מגעיל או תפל, או אפילו כזה שמעורר דחיה פיזית. הגועל והרתיעה כמו משמשים מטף כיבוי לאש שבוערת בתוכה, לתחושתה מאיימת לכלות אותה מרוב תשוקה. זו עמדה של דה-וואלואציה (הפחתת ערך) הרסנית. היא לא רק מוותרת על האוכל, היא הופכת אותו למשהו דוחה, מגעיל. זהו הרגע שבו דחף המוות מנצח את הלהט. במקום ״תשוקה למשהו״, יש ״אנטי רצון״, כוח שמופנה פנימה כדי להשמיד כל זכר לחיוניות. זהו ניצחון של דחף המוות שמצליח להתיר את הקשרים לעולם ולהפוך את הלהט לכוח של שלילה (015 | השלילה).

במצבים האלו, הטעם בפה הוא לא רק עניין קולינרי; הוא הפרוגנוזה הכי מדויקת שיש לי. היכולת להרגיש טעם היא העדות לכך שהנפש עוד לא ויתרה על העולם.
הטענה המרכזית שלי, שנתמכת במקורות ׳המחברת׳, היא ששתיהן פועלות מתוך להט פנימי עמוק (ולכן הסבל שלהן גדול), אך ההבדל נעוץ בביטויי התשוקות שלהן.

על היבריס של אהבה וענווה קלינית

האבחנה הזו בין שתי המטופלות היא לא רק אינטלקטואלית; היא מכתיבה את התנועה שלי בחדר.

עם המטופלת הראשונה, זו שעדיין מחפשת את ה׳טעים׳, אני פועלת כשותפה לחקירה. הלהט שלה נראה כמתנה ספונטנית שהיא מציעה לעולם. לפי מאיירסון, התפקיד שלי הוא לעודד את הסובייקט המשתוקק שבה, לתת לגיטימציה לחיפוש אחר עונג כביטוי לחיוניות.

אפשר לראות את ההתערבות הקלינית דרך פונקציית הקישור של בירקסטד-ברין. הטעם הממשי בפה מסייע ביצירת מרחב מנטלי, דרך קשירת החוויה החושית למחשבה ולפעולה. זהו מחשיבה דו-ממדית (אכילה מול צמצום) לחשיבה מורכבת, בה אפשר לדבר על הקונפליקט – על הפחד מלאבד שליטה אל מול הלהט לחיות.

עם המטופלת השנייה, הדרמה שונה בתכלית. כאן אני פוגשת סופר-אגו מלקה (010 | סופר אגו) שמכבה כל חלקה בוערת בתוכה. הלהט שלה הפך לאנטי-רצון הרסני, והיא משתמשת בגועל כדי להגן על הריבונות שלה.

הפעולה הקלינית הכי קשה כאן היא דווקא הנסיגה. שבד מזהיר מפני ״היבריס של אהבה״, הרצון לחלץ אותה בכוח או להיות דמות הסמכות שתגיד לה מה נכון. התיקון מתחיל במתן כבוד לחופש שלה לסבול. רק כשהיא תרגיש שאני לא כופה עליה להחלים, היא תוכל להפסיק להשתמש בגועל כנשק. המשימה שלי היא פשוט לשרוד – לשרוד את הדה-וואלואציה, האכזבה והגועל שמתגלמים בינינו, מבלי להתפרק. רק נוכחות מתמידה כזו תאפשר לה, בסופו של דבר, להתאבל על מה שחסר במקום לנסות להשמיד אותו.

אני חוזרת אל עצמי.
הרעב שלי לטרוף את העולם (להט, passion) מתבטא גם באהבתי לכתיבה ולהמשגה קלינית פשוטה (תשוקה, desire). בצל המלחמה, גם אני הרגשתי איך התשוקה שלי, אותה יכולת לסמן מטרה ספציפית וליהנות ממנה, נחנקת תחת מטפי הכיבוי של המציאות. מצאתי את עצמי פועלת מתוך הישרדות פסיבית, אולי בדומה למטופלת השנייה המדומיינת שלי, נרתעת מהעולם המאיים בחוץ. הכתיבה של הפוסט הזה היא גם פונקציית הקישור הפרטית שלי. היא הניסיון להפוך את הלהט הגולמי, הכואב, חזרה לסובייקטיביות שמעזה לִרְצוֹת.

נראה כי התיקון הקליני והאישי הוא אחד: להסכים לשאת את הלהט והסבל הנלווה אליו, מבלי להיבהל ממנו ולהתכלות תחת האש השורפת. המטופלת שמחפשת את ה׳טעים׳ מלמדת אותי שיעור על האומץ להשתוקק, היכולת לשמור על הטעם (בפה) גם כשהעולם מצטמצם. ואילו המטופלת שמתעקשת על הטעם הדוחה מלמדת אותי שיעור לא פחות חשוב על הריבונות שבסירוב ועל ענווה טיפולית.

בסופו של דבר, הטעם הוא לא רק קולינריה. הוא ההצהרה הכי עמוקה שלנו אל מול המוות: אני עדיין כאן, ואני עדיין משתוקקת.

4 3 הצבעות
דירוג המאמר
הצטרף כמנוי
הודיעו לי על
guest
0 תגובות
הישן ביותר
חדש ביותר הנבחרות
0
נשמח לתגובה שלך.x
Cookie settings
אנחנו מכבדים את פרטיותך
אנחנו משתמשים בעוגיות כדי לשפר את חוויית הגלישה, להציג פרסומות או תוכן מותאמים ולנתח את התנועה באתר. בלחיצה על "אשר הכול" אתה מסכים לשימוש בעוגיות.