טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
אפריטיף ל׳אני׳
היו לי בשבוע האחרון שתי חוויות שהתחברו לי לנושא על ה׳אני׳, שהתחילו לא ממחשבה אלא מתחושה גופנית עמוקה, כמעט מכוננת. קופל כתב בפוסט אחר פה, שאיכשהו חמק מהפיד שלי ורק עכשיו ראיתי – שה׳אני׳ הוא קודם כל גוף (מה שמתגלם ביתר שאת תמיד בטיפול בהפרעות אכילה). כמו במהלך התפתחותי – אנחנו קודם כל גוף גם צרכים ותחושות ורק אחר כך נבנה מערך מנטלי שלם (007 | המודע).
׳אני׳ מתחבר לי לחוויה של ׳בית׳. לא במובן הממשי, הפיזי, הגיאוגרפי או המשפחתי. ׳בית׳ במובן של שייכות, ידיעה חסרת מילים שזה המקום שלי, הדבר הזה הוא נכון לי. זו חוויה מכוננת כי היא מחוברת וממוזגת. ה׳בית׳ הוא ׳אני׳. גם אם הוא חדש לחלוטין – הוא ׳אני׳.
אשתף בחוויות שעברתי ואנסה דרכן להתחיל להסביר (לעצמי – דרככם) מהו אותו ׳אני׳.
השבוע חזרתי לספסל הלימודים הפרונטלי כתלמידה. אפרופו גוף, כמה שונה חווית למידה פרונטלית ממקוונת. החלקים המוכרים מתערבבים בלא מוכרים – מכללת ספיר היתה לי בית שנים רבות אבל כמרצה ולא כסטודנטית, הכבישים מהבית במסלול מוכר אבל הפקקים אחרים וחדשים, המרחב ידוע אבל בתהליכי שיפוץ נרחבים, המבנה החדש וכמובן, הקבוצה הלא מוכרת אבל שניים מהמנחים מוכרים לי היטב. הקורס נפתח במילות ברכה של נועם שטהל, בן זוגה של מירה שטהל ז״ל שנרצחה ב-7/10 והקרן לזכרה היא ה׳בית׳ של הקורס. אני מוצאת את עצמי מתרגשת מאד, ומרגישה בגוף – בבית.
זו לא חוויה מושלמת אלא שלמה, נוכחת מאד, ברורה.
נדמה לי שככה אפשר לתאר קליק של התאהבות (אולי בהמשך אכתוב גם על התאהבות כי אני חושבת שזו גם חוויה עמוקה של ׳אני׳).
החוויה השניה גם היא קשורה ללימודים אבל מסוג אחר. לאחר הפסקה מאולצת בת כמה חודשים (שכלל החלפת מורה יקרה לליבי), חזרתי ללמוד לנגן על פסנתר. זה בעצם חלום ישן בן 40 שנה שהתגשם רק לפני שנתיים (כן. אני עד כדי כך זקנה, וחלמתי על זה מילדות). זה היה השיעור השני שלי עם המורה החדשה-ישנה שלי. יש לנו היכרות מוקדמת בת כמה שנים ואליה חזרתי כיום. התחלנו לעבוד ולהתקדם, ובשלב כלשהו היא החלה לנגן את הקטע אותו אני אמורה ללמוד. בצליל השלישי כבר התחלתי לבכות. תחושת ה׳בית׳ שעטפה אותי איתה, דרך הצלילים, השייכות העמוקה, ההרגשה של ׳להיות מובנת ללא מילים׳ שהתבטאה בעיבוד המוזיקלי – כוננו מחדש תחושת ׳אני׳. זה המקום שלי. זו אני.
כמו תמיד, קראתי במחברת ושאלתי אותה שאלות. אבל הפעם, ואולי זה קשור לנושא עצמו, הטקסטים מהמחברת נאלצו להיכנס לתוכי ולצאת בלי הפרדה כמו שאני רגילה. אני לא בטוחה שזה כי כל כך הרגשתי בבית בטקסטים. אני חושבת שלהפך. משהו בטקסטים הרגיש לי זר מדי, מנוכר, אקדמי, לא מתחבר.
אני מניחה שזה אומר שבמפגש בשבוע הבא זה יהיה לי אתגר גדול, למצוא את עצמי, את ה׳אני׳, במה שיהיה שם, וזה כבר מסקרן אותי ומקרב אותי יותר לעצמי.
בתמונה: Gemini התבקש הפעם ליצור תמונה אבסטרקטית שתשקף את הטקסט.
מה דעתכם? זה ה׳אני׳ של הטקסט?