טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
007 | המודע
אחד הדברים שמלווים אותי בעבודה עם טראומה מורכבת הוא החמקמקות שלה; בייחוד זו שאנחנו פוגשות אצל מבוגרים המתארים חיים שהיו "ממש בסדר". נניח לרגע שהיה "בסדר" באמת, כדי לא להיכנס לדיון על האמנזיה והדיסוציאציה המאפיינות פגיעות מיניות, אך נכיר בכך שמשהו בבסיס היה גם "ממש לא בסדר".
דוגמה נפוצה היא אובדן פתאומי או משבר רפואי חריף במשפחה (לרוב של אח או אחות), בזמן שהמטופלת הייתה רכה בשנים או אף טרם לידתה – תמיד לפני התגבשות השפה. מה שהיה "בסדר" הוא ההתארגנות המשפחתית לשמירה על התפקוד; מה שהיה "לא בסדר" הוא הקושי הסובייקטיבי להיענות לצרכיה המשתנים של הילדה. לא מתוך הזנחה, אלא מפאת חוסר היכולת להסביר לתינוקת בת שנתיים אסון כבד (ואין צורך להכביר במילים בתקופה למודת אסונות כשלנו). מי שתרצה להעמיק בזה, ספרה של גלית אטלס, "ירושה רגשית", מעביר את הנושא באופן בהיר ונגיש.
הפעם אני מבקשת להתמקד במושג ה׳מודע׳. האם מטופלים עם טראומה מורכבת מהסוג הזה הם אותם פעוטות שחוו אובדן פתאומי ומרסק (כאן כדאי להרחיב בקריאת גרין וחאן)? ואם כן, האם אותו אובדן מתגבש לכדי 'מודע' שאינו מילולי אלא סימפטומטי?
פניתי למקורות כדי לבחון מהו 'מודע' בכלל, ואני מביאה כאן את תמצית הדברים:
בטיפול פסיכואנליטי, 'מודע' הוא הרבה מעבר לערנות; זהו תהליך שבו חוויות פנימיות מתגבשות לכדי הבנה מילולית ורגשית, המאפשרת שליטה ושינוי. תהליך זה כולל:
הגדרת רגשות בשפה
שיוּם החוויה הופך אותה מאמורפית ומעוררת חרדה למשהו שניתן למסגר. (לי אישית המעבר בין רגש למחשבה קשה, לכן אני שומרת על מידת עמימות המאפשרת חופש ותנועה).
תובנה רגשית
שינוי דורש יותר מהבנה קוגניטיבית; הוא דורש חוויה עמוקה, מעין "זיכרונות רגשיים שנשלפים מהמעיים" (כפי שמאששים היום מחקרים נוירו-ביולוגיים על "מוח המעיים").
שליטה והתפתחות
דחפים לא מודעים נכנסים תחת שליטת האגו ומנוהלים ביעילות.
קשר ללא-מודע
המודע מושפע תמידית מפנטזיות ומחוות גופניות המאותתות על רגשות שטרם קיבלו מילים.
כאן "הסתבכתי". אם המודע הוא הישג של התארגנות גבוהה ושפה, הרי שהמטופלת שלי מחזיקה ב'מודע' ראשוני, לא מילולי, שמתבטא כסימפטום. לכאורה, זו הקלאסיקה של הלא-מודע, אך הנה ההסתבכות שלי:
- סימפטומים לא נעלמים רק כי הבנו את מקורם. זו הנחה תיאורטית שלא תמיד מחזיקה מים במבחן המציאות.
- המבנה הדינמי של הסימפטום מפריע להתגבשות הסיפור בשל השרירותיות שלו. מבחינה קלינית, ההנחה של המטפלת ש"משהו קרה" – משהו שהוא גם ממשי וגם נוכח בחוויה – היא שמאפשרת למטופלת לגבש סיפור. כל עוד ה'משהו' הזה חסר צורה, אי אפשר להתעמת איתו (בדומה לוולדמורט, שכל עוד היה חסר גוף, לא ניתן היה להילחם בו).
בטראומה מורכבת, חוויות עוצמתיות מתגבשות בנפש לפני היכולת המילולית. זהו 'מודע' שאינו מילולי, הקיים כ"זרם חוויה מוזר", פנטזיות חסרות מילים המאוחסנות בגוף ומתבטאות בטון ובסימפטומים. מאחר שאין 'ידיעה' על מהות הטראומה, קשה לסמן טריגרים. בנוסף, כיוון שטראומות ראשוניות קשורות ביחסים, השחזורים יופיעו שוב ושוב במרחב הטיפולי. שם נדרשת תשומת הלב של המטפלת.
הריפוי, אם כן, הוא עיבוד מילולי של החוויה האמורפית לכדי משהו שאפשר למסגר ולומר. זה מתחיל ב'מודע' של המטפלת, שמניחה ש"יש כאן משהו, ודברים לא קורים בלי סיבה". זה ממשיך דרך תשומת לב לניואנסים זעירים, לעיתים ב"צילום מאקרו", ומסתיים בזיהוי השחזורים ביחסים והפיכתם לסיפור משותף; עד שהם הופכים לשם קוד בין השתיים (כמו: "שוב נכנסנו לאוטובוס").
כפי שקורה לי לעיתים קרובות בסיום כתיבה, נדמה לי שלא חידשתי דבר, אלא רק ארגנתי את המידע. אבל אולי הארגון הזה, כשלעצמו, הוא החידוש.