אנו רגילים לחשוב על אנורקסיה כמחלה של תת-משקל קיצוני, אך המציאות מורכבת הרבה יותר. אנורקסיה נרבוזה לא-טיפוסית (א-טיפית) היא הפרעה מסוכנת לא פחות שקשה לאבחן אותה בשל קיומו של משקל ״נורמלי״ ואף כזה הנחשב לעודף או גבוה. במקרים כאלה, המחמאות שאנשים מקבלים על ה"הישג הבריאותי" הופכות לדלק של ההפרעה, וגורמי טיפול רבים מפספסים את האבחנה. אם אתם או קרובכם חווים שינויים קיצוניים בהרגלי האכילה או בפעילות גופנית, ללא קשר למשקל הגוף, ייתכן שמדובר בנורת אזהרה שאין להתעלם ממנה.
כשאנחנו שומעים את המילה "אנורקסיה", עולה בדמיוננו לרוב תמונה של אדם כחוש, הנמצא בתת-משקל קיצוני. תמונה זו, שהשתרשה בתודעה הציבורית, היא תמונתה של אנורקסיה נרבוזה. אך מה קורה כשההפרעה מתקיימת בלי שהמשקל יורד אל מתחת לטווח משקל שנחשב לתקין (במאמר אחר אכתוב על מדד מסת גוף, BMI, ולצרכי המאמר הנוכחי מדובר ב-BMI=20 ולא 18.5 כפי שנהוג להניח)? כאן נכנסת לתמונה "אנורקסיה נרבוזה לא-טיפוסית" (Atypical Anorexia Nervosa) (או אנורקסיה א-טיפית כפי שאנשי המקצוע נוהגים לכנות אותה), מצב שעלול להיות מסוכן לא פחות, אך לרוב נותר נסתר, הן מהסביבה והן מגורמי הטיפול.
הבסיס של שתי ההפרעות זהה ומתקיימים אותם קריטריונים לאבחנה (ועל כן כותרתן זהה – אנורקסיה נרבוזה). בשני המקרים, יש ירידה משמעותית במשקל, האדם חווה פחד עז מפני עלייה במשקל ומתנהג באופן שמכוון לירידה במשקל, גם במחיר התנהגויות חריפות של צמצום אכילה חמור ופעילות גופנית מוגזמת שיכולה להארך שעות ארוכות. למעשה, האובססיה סביב אוכל, דימוי גוף ומשקל הגוף מנהלת את חייו ומשפיעה על מצבו הנפשי והפיזי.
השוני המהותי היחיד טמון בקריטריון המשקל. בעוד באנורקסיה טיפוסית האבחנה ניתנת כאשר האדם נמצא בתת-משקל, באנורקסיה לא טיפוסית האבחנה ניתנת למרות ירידה משמעותית במשקל, כאשר האדם עדיין נמצא בטווח משקל תקין, ואף בעודף משקל או בהשמנה.
ראוי לציין כי לטעמי, ההפרדה בין האבחנות הינה מיותרת. הסיבה נעוצה ביחסיוּת המוצעת בקריטריון הראשון באבחנה של אנורקסיה נרבוזה (טיפוסית), וכך כתוב במהדורה החמישית של ספר האבחנות הפסיכיאטרי (DSM):
״הגבלת צריכת אנרגיה ביחס לדרישות, המובילה למשקל גוף נמוך באופן משמעותי בהקשר של גיל, מין, מסלול התפתחותי ובריאות פיזית. משקל נמוך באופן משמעותי מוגדר כמשקל שנמוך מהמינימום הנורמלי או, בקרב ילדים ומתבגרים, נמוך מהמינימום הצפוי״.
טענתי המרכזית היא שאין צורך באבחנה נוספת של אנורקסיה לא טיפוסית, מאחר וקריטריון המשקל הינו יחסי ומופיע כבר במשפט הראשון ״בהקשר של גיל, מין, מסלול התפתחותי ובריאות פיזית״. המשפט השני יוצר את הבעיה, כי ״מינימום נורמלי״ מניח ממוצע שווה לכולם, מה שידוע לנו, רפואית ומחקרית שאינו כך. אבל המשכו ביחס לילדים ונוער מבהיר מחדש את התמונה – ״נמוך מהמינימום הצפוי״ כלומר, לעצמם. כדי לעקוב אחר מסלול התפתחות צפוי של ילדים ונוער אין להשתמש בטבלאות BMI ויש להעלות את הנתונים שלהם על עקומות גדילה עד גיל 19.
המשקל התקין, הנורמלי או הגבוה של האדם הלוקה באנורקסיה נרבוזה לא טיפוסית הופך למכשול העיקרי באבחון. גורמי רפואה רבים, המורגלים לחפש סימנים של תת-משקל קיצוני, עלולים לפספס לחלוטין את הסימנים ההתנהגותיים והנפשיים של ההפרעה. ירידה דרסטית במשקל, שהחלה ממשקל גבוה, עשויה להיתפס כהישג בריאותי ולא כסימן למצוקה. כתוצאה מכך, האבחון עלול להתעכב אף במשך שנים, מה שמוביל להחמרה של המצב הגופני והנפשי. מחקרים מראים כי לעיתים האבחון מתבצע רק לאחר שמונה עד עשר שנים של סבל מההפרעה.
לכן, יועיל מאד לגורמי רפואה וטיפול להתייחס למשקל התקין עבור האדם עצמו, בהתייחס למסלול ההתפתחות שלו מהילדות וגיל ההתבגרות, אל החיים הבוגרים. אין במשקל או במדד BMI לכשעצמם שום עדוּת לבריאות או לקיומה של מחלה או הפרעה. כלומר, אנחנו לא יכולים להניח דבר ביחס לבריאות הפיזית והנפשית של האדם כשאנחנו יודעים רק את המשקל או את ה-BMI שלו.
למרות שהמשקל נראה תקין, הגוף סובל מתת-תזונה וממחסור בחומרים חיוניים. הפגיעה במערכות הגוף השונות, כפי שקורה באנורקסיה טיפוסית, מתרחשת גם כאן, רק ללא האינדיקטור החיצוני הברור של משקל נמוך. הסיכון החריף ביותר שמתרחש בעקבות ירידה מהירה במשקל היא פגיעה בשריר הלב, מה שיכול להוביל להפרעות בדופק ולפערים ובלחץ דם בשינויי מנח. אין צורך להכביר במילים על הסיכון הגבוה הקיים עבור אדם כזה שגם ממשיך לבצע פעילות גופנית מואצת.
בואו ניקח דוגמא כללית להמחשה.
נדמיין גבר או אשה במשקל שנחשב לגבוה, אפילו גבוה מאד, אך בבדיקות כלליות המדדים שלהם תמיד תקינים וללא בעיות מיוחדות נוספות (למצבים בהם יש מדדים לא תקינים יש להתייחס באופן אחר ובכל מקרה, לא בהמלצה על דיאטה שידוע שמגבירה את הסיכון עבור אוכלוסיה זו ולא משפרת אותה. מבטיחה פוסט אחר בהמשך). לאורך השנים נחשפו להערות על המשקל והגוף שלהם, לעתים לדחיה חברתית, ניסיונות של ההורים והסביבה האוהבת הקרובה לעודד אותם לדיאטות וכו׳. ואז, אולי בעקבות התחלת תיכון, או לימודים או נסיעה ממושכת, הם מקבלים החלטה לרדת במשקל. והם יתחילו בשמירה על תזונה, והתחלה של פעילות גופנית, ועם הקילוגרמים הראשונים יקבלו הרבה עידוד. ואז יקפידו יותר על האכילה שלהם וימנעו ממזונות מסוימים או רכיבים מסוימים, ואולי יתחילו לשקול בקפידה את המזון שלהם, ויהפכו כמעט ל׳גורו׳ של בריאות ומזון והספורט יהיה דבר מרכזי בחיים שלהם. הקילוגרמים ירדו במהירות, יכול להיות עשרות קילוגרמים בפרק זמן קצר. ועדיין הם לא ״הגיעו ליעד״ שהוא מספר כמעט שרירותי שמיוצג בטבלאות BMI.
בשלב הזה, ואולי עוד הרבה לפניו, הפרעת האכילה, האנורקסיה, הרימה את ראשה גבוה מאד וקשה לעצור אותה. מצב הרוח יורד, העצבנות גוברת, או שתופיע תנודתיות לא אופיינית במצב הרוח, המחשבות על אוכל כל הזמן בראש שלהם ובשיח עם אחרים, הקפדנות על האכילה והספורט הפכו להיות נוקשים עד כדי כך שהם יכולים להמנע ממפגשים חברתיים, השיער נושר, יותר קר להם מבעבר ועוד ועוד. לעתים במצבים יותר קשים, יתחילו התנהגויות מפצות נוספות כמו שימוש בהקאות יזומות או חומרים משלשלים, מה שיהפוך את מצבם למסוכן עוד יותר. חשוב להבין שזה שלב בו הסביבה כבר מזהה את המצוקה והקושי. השלב שקודם לשלב הזה מתאפיין במצוקה ניכרת שמוסווית או מוכחשת על ידי הלוקים בהפרעה, ובמקביל סביבתם מעודדת אותם להמשיך בהתנהגויות מסכנות אלה.
הקושי באבחון קשור גם לתפיסה החברתית. בחברה שמקדשת רזון, מתייחסת אליו כאל מדד בריאותי, ומתייגת עודף משקל ככישלון, ירידה דרסטית במשקל זוכה לרוב למחיאות כפיים, לעידוד ולמחמאות. כשהסביבה שלנו מעודדת אותנו כל הזמן להגביל ולפקח על האכילה, קשה לנו להבחין בין מצב ׳נורמלי׳ (שאם תשאלו אותי כל הגבלה או פיקוח שמוציאים אותנו מאיזון הם בעייתיים), למצב בעייתי עד כדי פתולוגי. ועבור מי שהתפרצה אצלם אנורקסיה, ובטח עבור אנשים במשקל שנחשב לעודף או גבוה, המחמאות מהוות אישור להתנהגות ויש יותר קושי להכיר בחומרת המצב.
אנורקסיה אינה מחלה של משקל, אלא הפרעה נפשית, שעלולה להתפרץ בכל גוף ובכל משקל. עלינו לשנות את הדימוי המקובע בראשנו ולהבין שהסכנה אינה נמדדת רק בקילוגרמים ובטווח משקל נמוך. ירידה דרסטית ומהירה במשקל, עיסוק כפייתי באוכל או בספורט ופחד לא רציונלי מעלייה במשקל הם כולם נורות אדומות, ללא קשר לנקודת ההתחלה של המשקל. או אולי עם קשר – אנשים אלו נמצאים בסיכון מוגבר לפתח הפרעה שלא תאובחן בזמן.
התמודדות עם אנורקסיה נרבוזה לא טיפוסית מחייבת שינוי תפיסה, ציבורי ורפואי. עלינו להפסיק לשפוט אנשים לפי מראה גופם ולהתחיל להיות קשובים יותר לסימני מצוקה נפשית והתנהגותית. אם אתם מזהים אצלכם או אצל אדם קרוב ירידה מהירה במשקל, שינויים דרסטיים בהרגלי האכילה או בפעילות הגופנית, התרחקות מאירועים חברתיים סביב אוכל או כל התנהגות אובססיבית אחרת – גם אם המשקל נראה תקין או אפילו גבוה – חשוב לפנות לקבלת עזרה מקצועית ללא דיחוי אצל אנשים מומחים בטיפול בהפרעות אכילה. הסיבה שגורמי רפואה וטיפול שאינם מומחים בתחום עלולים לא רק לפספס את האבחנה, אלא לשמר אותה על ידי עידוד קיום התנהגויות שמכוונות לירידה במשקל.
ככל שהאבחון מוקדם יותר, כך גדל הסיכוי להחלמה מלאה. פנו לאנשי מקצוע מתחום הפרעות האכילה – דיאטנים/ות, פסיכולוגים/ות ורופאים/ות – כדי לקבל אבחון מדויק וטיפול מותאם. זכרו, בריאות אמיתית היא גם נפשית וגם פיזית, ולא נמדדת רק בספרות על המשקל.
כמה נקודות חשובות לסיכום:
אם אתם חושדים בקיומה של הפרעת אכילה, גשו לרופא/ת משפחה והציגו בפניהם את ההתלבטות שלכם. רופא/ת המשפחה אמורים לבצע הערכה קלינית ראשונית.
אל תסתפקו בבדיקות דם כלליות. גם במצבים של אנורקסיה נרבוזה טיפוסית הרבה פעמים לא נראה שינוי מדאיג בבדיקות הדם. הסיבה היא שהגוף יודע לשמור על עצמו ועל מערכות חיים חיוניות.
אחד הסימנים המטרידים ביותר והקלים לבדיקה הם לחץ דם ודופק בשינוי מנח (משכיבה וישיבה, מישיבה לעמידה) וכמובן אק״ג. אלו בדיקות שקל מאד לבצע במרפאה ראשונית. פערים בין המדדים מעל תקן מסוים נחשבים ללא תקינים ועליהם תישלחו לבירור נוסף. אני ממליצה בחום לבקש מהרופא/ה לכלול את הבדיקות האלו, שהן קלות מאד לביצוע ונגישות ומספקות מידע חשוב.
visibility_offהשבת את ההבזקים
titleסמן כותרות
settingsצבע רקע
zoom_outלהקטין את התצוגה
zoom_inהתקרב
remove_circle_outlineהקטן את הגופן
add_circle_outlineהגדל את הגופן
spellcheckגופן קריא
brightness_highניגודיות בהירה
brightness_lowניגודיות כהה
format_underlinedקו תחתון קישורים
font_downloadסמן קישורים
אפס את כל האפשרויותcached
אנחנו משתמשים בעוגיות כדי לאפשר תפקוד בסיסי ולבצע פונקציות מסוימות. כאן ניתן לנהל כל קטגוריה.