טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם

אפריטיף ללא מודע

השבוע חזרתי להקשיב לשני פרקי פודקאסט של האוניברסיטה המשודרת בנושא החביב עלי, איך לא – אוכל. בפרקים אלו מתראיין פרופ׳ ניר אביאלי, אנתרופולוג אוכל, ומספר איך התרבות משתקפת באוכל. אני ממליצה בחום להקשיב לפרקים האלו (מודה שאני גם מוטה מתוך היכרות אישית עם ניר), כי הוא שוזר בצורה מרתקת ומשעשעת את משנתו בנושא האוכל, שבעיניו הוא מאד חשוב, למרות (ואולי בגלל) שבעיני רבים הוא יומיומי. כולנו אוכלים כל הזמן, כמעט אפשר לחשוב שאנחנו חיים מארוחה אחת לבאה בתור, וככאלו נדמה לנו שאנחנו ״יודעים״ הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים באמת.

הטענה הבסיסית שלו היא שהאוכל הוא רכיב התרבות היחיד שחוצה את גבולות הגוף. אנחנו סופגים אותו לתוכנו באופן פיזי והוא הופך להיות באופן ממשי ולא רק סימבולי, חלק מאיתנו. זו הסיבה, ואני מסכימה איתו מאד, שאנחנו מרדדים את האוכל באופן מאד פשטני (ובהקבלה פסיכואנליטית, למודע, הידוע והגלוי). אוכל מלווה אותנו מהלידה ועד המוות, אבל נזנח לרגע את ההיבט הפיזי ונתמקד בהיבט הפסיכולוגי.

כבר ברגע הראשון ללידתו, התינוק מחובק על ידי אימו שמניקה אותו (או כל גורם מטפל אחר שמזין אותו), מה שנקשר אסוציאטיבית לביטחון ואהבה. בקפיצה חדה לסוף החיים, למוות, נחשוב על הארוחה האחרונה שמוצעת לנידונים למוות. איזו הצעה משונה. למה האוכל כל כך חשוב רגע לפני המוות? בוודאי אין לו חשיבות תזונתית או בריאותית.

אם אני חוזרת להנחה של אביאלי שאוכל הוא רכיב תרבות שחוצה את גבולות הגוף, הרי שבארוחה האחרונה של הנידון למוות יש גם מסר של אנושיות ועליונות מוסרית מצד המוציא להורג, מה שיכול ליישב את הפרדוקס בפעולת גזילת החיים. כי אחרת, איך התליין שונה מהרוצח אותו הוא תולה?

אומר אביאלי:
״הזירה הקולינרית היא שיקוף של החברה … היא מראה שאנחנו לא שמים אליה לב … אנחנו לא חושבים על המשמעויות התרבותיות והחברתיות … לכן הזירה הקולינרית היא ראי שמקדים את זמנו״.

למעשה, אפשר למצוא את הסיפור התרבותי דרך האוכל. מנקודת המבט הזו, אין טעם (!) להתייחס לאוכל במונחים של רעב ושובע, טעמים, קלוריות, משקל וכו׳ (כלומר, בדבר המפורש) כי זה ירחיק אותנו מהסיפור התרבותי.

בהקבלה הזו, ואני מתחברת לזה גם כמטפלת בהפרעות אכילה, האוכל הוא המודע, הגלוי והממשי, בעוד התרבות מתגלמת כלא-מודע, נסתרת, כמעט קונספירטיבית.

הם מקיימים ביניהם יחסי גומלין בלתי ניתנים להפרדה, בדיוק כמו ההתנהגות האנושית והפעולה הנפשית. האוכל, כמו המודע, לא מעניין כי אין בו סיפור. אין גילוי. טעים או לא טעים. משמין, מרזה, בריא או לא. מה שבטוח – משעמם. ה׳סיפור׳ שמספר האוכל על התרבות, דרך ההתגלגלויות ההיסטוריות והגיאו-פוליטיות, כמו ה׳סיפור׳ הפרטי שיכול לספר האוכל על החוויה המשפחתית והאישית והבין-אישית של המטופל/ת הוא המעניין. אבל כדי להגיע ל׳סיפור׳ אי אפשר שלא לאכול. אי אפשר שלא להיכנס ולהיות בחוויה עצמה. בדרך ללא מודע נהיה חייבים לעבור דרך המודע, ולשלם את המחיר בצורת הנגיסה המחסירה מה׳סיפור׳.

קישור לפודקאסט ״כוחו של האוכל״

0 0 הצבעות
דירוג המאמר
הצטרף כמנוי
הודיעו לי על
guest
0 תגובות
הישן ביותר
חדש ביותר הנבחרות
0
נשמח לתגובה שלך.x
Cookie settings
אנחנו מכבדים את פרטיותך
אנחנו משתמשים בעוגיות כדי לשפר את חוויית הגלישה, להציג פרסומות או תוכן מותאמים ולנתח את התנועה באתר. בלחיצה על "אשר הכול" אתה מסכים לשימוש בעוגיות.