טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
אפריטיף לפירוש
וינסטון צ׳רצ׳יל בן ה-80, נרגן ומתוסכל מהניסיון לדחוק אותו מתפקידו כראש ממשלה, לא חוסך ביקורת והתנהגות משפילה כלפי הצייר גראהם סת׳רלנד, שנשלח כדי לצייר את הדיוקן שלו, כמתנה לקראת יום הולדתו. ויקיפדיה גילתה לי את הסיפור מאחורי הציור, אותו צ׳רצ׳יל כל כך שנא ולבסוף הוא הושמד כמה חודשים לאחר מכן. סת׳רלנד היה אומן מודרני שנטה לצייר את מושאי הציור שלו באופן נאמן למקור, מבלי לייפות חלקי מציאות. תחת ידו, צ׳רצ׳יל לא זכה להראות כאיש רב מעלה, חסון ומלא בעיטורים אלא אדם זקן, בחליפה, שיושב על כיסא ואין בו חן אצילי.
הסצנה הכתובה מטה (ובכלל מערכת היחסים של שניהם והשמדת הציור) ממחישה בעיניי בצורה נוגעת ללב, מהו פירוש שניתן טרם זמנו. בקטע המובא כאן, מתוך הסדרה ׳הכתר׳, צ׳רצ׳יל שהיה בעצמו צייר חובב, משוחח עם סת׳רלנד על ציור ואומנות.
צ׳רצ׳יל: במאבק גלדיאטורים עד המוות, האמן תמיד מפסיד.
סת׳רלנד: אתה מנצח?
צ׳רצ׳יל: אני מקווה שכן. אתה חושב שאני אוהַב את הדיוקן?
סת׳רלנד: אני חושב שזו בקשה מוגזמת. אני מתנחם בעובדה שעבודת הציור שלך כנה וחושפנית.
סת׳רלנד מזהה כאב חשוף שמתחבא מאחורי האומנות של צ׳רצ׳יל ונוגע בה. מעניין לראות איך צ׳רצ׳יל נענה לזה בהנאה בהתחלה, עד רגע המגע עם הסבל הפנימי שלו, שעוד לא ידוע לסת׳רלנד.
צ׳רצ׳יל: תודה על המחמאה. יש עבודות שלי שאתה מתייחס אליהן באופן ספציפי?
סת׳רלנד: חשבתי בעיקר על אגם דגי הזהב צ׳רטוול.
צ׳רצ׳יל: האגם? מדוע האגם? זה רק אגם.
סת׳רלנד: הוא יותר מזה, כפי שנראה מהעובדה שחזרת אליו שוב ושוב יותר מעשרים פעם.
צ׳רצ׳יל: ובכן כן, כי זה אתגר טכני! הוא חומק ממני!
סת׳רלנד: אולי אתה חומק מעצמך. לכן זה חושפני יותר מדיוקן עצמי.
צ׳רצ׳יל: שטויות! אלה המים, משחק של אור, האשליה שנוצרת, הדגים למטה.
ההדיפה של צ׳רצ׳יל כמעט אלימה. הכאב בלתי נסבל עבורו. סת׳רלנד נשאר בעמדתו השקטה והחודרנית.
סת׳רלנד: אני חושב שכל העבודה שלנו חושפנית מבלי שנתכוון, ואני רואה את זה בעיקר באגם שלך. מתחת לרוגע, להידור, לאלגנטיות ולמשחק האור על פני האגם, ראיתי כנות וכאב. כאב נורא. המסגרת עצמה רומזת לי שאתה רוצה שאנחנו… נראה משהו מתחת לצבעים העמומים עמוק במים. ייאוש נורא מתחבא כמו לוויתן, כמו מפלצת ים.
צ׳רצ׳יל: ראית את כל זה?
סת׳רלנד: כן.
צ׳רצ׳יל: אולי זה אומר עליך יותר מאשר עליי.
סת׳רלנד: אולי.
זהו רגע של הפתעה ושוב הדיפה. אבל סקרנותו של צ׳רצ׳יל גוברת עליו וגם הוא שם לב למשהו חשוף אצל סת׳רלנד.
צ׳רצ׳יל: אוכל לשאול אותך שאלה, מר סת׳רלנד? זה בנוגע לאחד הציורים שלך, ״פסטורל״. עם העץ המסוקס והמפותל. הכתמים השחורים והמכוערים. מצאתי בזה משהו אפל. מאיפה זה בא?
סת׳רלנד: אתה קולט מהר. זו היתה תקופה אפלה. בני, ג׳ון, נפטר בגיל חודשיים.
צ׳רצ׳יל: אני מצטער.
סת׳רלנד: כן, תודה. לך יש חמישה, נכון?
צ׳רצ׳יל: ארבעה. מריגולד היתה החמישית. היא עזבה אותנו בגיל שנתיים ותשעה חודשים בגלל אלח דם.
סת׳רלנד: אני כל כך מצטער. לא ידעתי.
[…]
צ׳רצ׳יל: קנינו את צ׳רטוול שנה אחרי שמריגולד נפטרה. אז שקעתי… באגם.
אומנות היא דרך השלכתית לבטא עולם פנימי. דרך הפירוש שמגיש סת׳רלנד לצ׳רצ׳יל, הוא גם חושף כאב משל עצמו. ההדיפה הראשונית (והחוזרת) של צ׳רצ׳יל מובנת כשהסצנה מגיעה לסופה. ההתבוננות של סת׳רלנד מסקרנת את צ׳רצ׳יל אולי יותר מהפחד שלו מהכאב, וזה מאפשר לדיאלוג הזה להתרחש ביניהם עד המגע שהוא לא רק כואב אלא גם מנחם.