טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
001 | מהי אנליזה?
בהמשך למחשבות על "מהי אנליזה", לקחתי את התגובה שלי לפוסט והכנסתי אותה לחלון הצ׳ט במחברת הפסיכואנליזה. קיבלתי תשובות מעניינות שאני מביאה כאן בצורה מרוכזת ומתומצתת. יש לי חשד מסוים שעצם ניסוח השאלות שלי מספק תשובות בכיוון מסוים, מעין הטיה שקשורה בטקסטים. זה נחווה כאילו המחברת ״מבינה״ אותי, שזה מעניין לכשעצמו. המשחק הזה הוא סוג של ׳אנליזה עצמית׳, התכתבות ביני לבין עצמי בנוכחות טקסטים. מצד אחד זה מעשיר מאוד, ומצד שני – לא מספיק. הנה עובדה: הרגשתי צורך להביא את זה לכאן.
המחברת התחילה במשפט אישי: ״בהחלט, אענה על שאלותיך תוך התבססות על המקורות שסופקו״. כבר חיבבתי אותה יותר. בשאלה הראשונה מיד הסגרתי את עצמי: בתוך השאלה המתריסה מסתתרת ההנחה המובלעת שלי שאין כזה דבר ״עצמי״ טהור.
1. איך מיישבים את סוגיית ה״בין האדם לבין עצמו״ בגישה אינטרסובייקטיבית?
תשובת המחברת (ערוכה): החוויה הנפשית והאנליטית היא אינטראקטיבית במהותה. אנליטיקאים מתארים את עבודתם דרך מטפורות כמו ״תיאטרון״ או ״יצירת תסריטים לא מודעים״, המדגישות השתתפות של שני צדדים. גם לפי פרויד, האגו והסופר-אגו נוצרים מתוך השפעות העולם החיצוני והיחסים הבינאישיים. מכאן שאין עצמי רלוונטי מחוץ לאינטראקציה.
2. האם ה״עצמי״ הוא אוסף של קולות מופנמים?
ההנחה שלי היא שהדיבור הפנימי שלנו כל כך מופנם, שנדמה לנו שהוא ״אני״, אבל אם נדקדק נוכל לשמוע שם את קולה של אמא, המורה מהיסודי או חברה טובה. תשובת המחברת: המקורות תומכים בכך שה"עצמי" מורכב מקולות מופנמים. בדומה לסופר-אגו כהפנמת דמויות הוריות, האגו סופג "משקעים" של זהויות. ביטויים כמו "אמרתי לעצמי" משקפים אינטראקציות עבר שהפכו לחלק מהתסריט הלא מודע שלנו.
3. למה בעצם צריך אנליטיקאי ולא מסתפקים באנליזה עצמית?
אם הכל אינטרסובייקטיבי, למה שהמטפל לא פשוט ילמד את המטופל לעשות את זה לבד? תשובת המחברת: נוכחות האנליטיקאי קריטית מכמה סיבות:
- נגישות: הלא-מודע אינו נגיש לאדם לבדו; הוא יתקשה לזהות חלקים משמעותיים בקשייו ללא מבט חיצוני.
- העברה: המטופל "מלהק" את האנליטיקאי לתפקיד לא מודע, ואינטראקציה זו חיונית להבנה ולשינוי.
- מגבלות האגו: חלקים מהאגו והסופר-אגו נשארים סמויים ודורשים נוכחות חיצונית (כמו "קשב מרחף") כדי להיחשף.
4. האם יש ערך לגילוי שנשאר סמוי מן האחר?
אם גיליתי משהו על עצמי וכלום לא השתנה בי כלפי חוץ (משל העץ שנופל ביער ואף אחד לא צילם), האם זה משנה בכלל? תשובת המחברת: פרויד אכן הדגים גילוי תכנים לא מודעים באנליזה עצמית (דרך חלומותיו), אך בפרקטיקה האנליטית, ערך הגילויים ממומש בעיקר כשהם מובאים לדיון ולשיתוף. השיתוף עם האנליטיקאי או קבוצת עמיתים מעניק תוקף לתובנות והופך את הידע האישי לשינוי טיפולי שניתן לבחינה במציאות.
לסיכום, יש כאן חיבור הדוק בין הפנים לחוץ, בין הפנטזיה למציאות, בין הנפשי לממשי – דבר שלכאורה בטיפול ׳דינמי׳ יש ניסיון לחמוק ממנו. אני מודה שעכשיו, אני קצת יותר סלחנית כלפי הפסיכואנליזה.