טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם

006 | הלא מודע

מה זה בכלל "לא מודע"?

מצד אחד, זה מושג שהפך להיות כל כך שגור בשפה היומיומית שלנו, שקשה לתאר אותו, ומצד שני – נכתב עליו לא מעט בספרות. אם ה"לא מודע" הוא חלק ממני, אני מניחה שהוא לא יכול להיות משהו זר לחלוטין שאני קולטת, כמו למשל תהליך למידה של משהו חדש. זה לא "חומר" חיצוני שנכנס פנימה. מנגד – ברור מאליו שזה לא יכול להיות משהו מוכר וידוע.

לפני כמה ימים, בשיחה שהיתה לי, שיתפתי אדם קרוב בהתלבטות שמעסיקה אותי מאד לאחרונה וביקשתי את עצתו. השיחה עזרה לי להבין לא מעט דברים בהתנהלות שלי ולקבל תובנות חדשות. בעקבות השיחה יצאתי בתחושה מוזרה: מצד אחד, קיבלתי כיווני מחשבה חדשים ויכולתי לצאת מהפלונטר הסבוך אליו נקלעתי. מצד שני, הוא לא אמר לי שום דבר חדש שאני לא יודעת אותו כבר בעצמי.

תופעה נוספת שאני מזהה, ויש לי תחושה שאני לא היחידה, קורית לי בתהליכי קבלת החלטות, בעיקר החלטות גדולות. החלטות מהסוג שהופכים בהן שוב ושוב מסיבות מובנות, כמו רכישה של בית או שינוי של מקום עבודה. אצלי, רגע ההחלטה מלווה בתחושה גופנית חזקה מאד (מרכז הבטן, אם תרצו לדעת), מלווה ברגיעה והתרגשות (אנחנו בעולמות של פרדוקסים). קליק של מפתח למנעול. החתיכה החסרה בפאזל. "זה" מתיישב.

האם זה ה"לא מודע" המדובר? שיש לו איכות של חדש ומוכר ביחד? תחת משקפי ה"לא מודע", שני המצבים שתיארתי הם ריחוק מ"ידיעה" של משהו, לא כי לא "רציתי" לדעת. אין כאן פעולה מכוונת (ומודעת). אפילו להפך. לפעמים הרבה דברים נמצאים על השולחן ואנחנו איכשהו מתעלמים מהם.

המבט, הבושה וההזמנה לגיהנום

מה ב"לא מודע" כל כך מאיים ומעורר בושה? בסצנה מסדרה שעוסקת במוות בטרם עת (יש משהו יותר מאיים ממוות?), הגיבורה מתאהבת בבחור צעיר (יש רגע יותר מביך מלא לחשוף אהבה?) ואומרת לו במלוא המבוכה: I feel a little bit self-conscious. במשפט אחד פשוט מתגלמת חוויה אנושית מורכבת, של מודעות מעורבבת בבושה. בסצנה אחרת באותה סדרה, טוען הבחור הצעיר כי: "הגהנום הוא לא אש וגופרית. הגהנום הוא מבטים של אחרים שיודעים".

בטיפול, המטפלת מזמינה את המטופלת (ר׳ 005 | הכלל הבסיסי) לספר בקול כל שעולה על דעתה (ר׳ 004 | אסוציאציות חופשיות). הדגש במשפט הזה צריך להיות על "לספר בקול", כי זו הזמנה להרהור פנימי דרך מבט חיצוני של אחר זר. האם זו "הזמנה לגיהנום"?

כרגיל, פניתי למחברת שתעזור לי לארגן את המחשבות שלי ואני מביאה כאן חלקים מתשובתה בעריכה שלי:

הגדרה
ה"לא מודע" הוא ליבת הנפש בה שוכנים רעיונות, דחפים ופנטזיות שהודחקו או שמעולם לא הגיעו לתודעה, והם בעלי קיום קונקרטי והשפעה דינמית על חיי הנפש בהיותם מבקשים פריקה תמידית. הוא מאופיין בחוסר זמן, היעדר סתירה או הכחשה, והמציאות הנפשית הפנימית שלו גוברת על זו החיצונית.

פנטזיות לא מודעות גורמות לקונפליקטים פנימיים שמתבטאים כסימפטומים ותווי אופי, והן משפיעות באופן מתמיד על החוויה המודעת בדרכים שונות. בנוסף לדחפים ותשוקות ילדותיות אסורות שהן גורם פתוגני, ה"לא מודע" כולל גם פנטזיות מרפאות המבטאות תקוות וציפיות לתיקון ולצמיחה. חשוב לציין כי ה"לא מודע" של אדם אחד יכול להגיב על זה של אדם אחר מבלי לעבור דרך התודעה המודעת.

נקודות של הרגעה

עולים כאן כמה דברים "מרגיעים" (או ככה לפחות אני מעדיפה לקרוא אותם) ביחס לבושה ולתהליך האנושי והטיפולי:

  1. ה"לא מודע" הוא חלק חי, דינמי ואינסופי שמעצב את החוויה האנושית לנצח. בלעדיו אין חיים.
  2. הוא מכיל חלקים אסורים ומבישים, אבל גם חלקים מפרים ומצמיחים.
  3. המציאות הנפשית גוברת: הפניה החדה שעשה פרויד מעולם הטראומה הממשית לפנטזיה עדיין קיימת, אבל בהגדרת המושג אין שלילה של המציאות אלא טענה שהמציאות הנפשית גוברת עליה. זו נקודה חשובה עבורי כמטפלת בטראומה מורכבת ומינית, שגם עולה בקנה אחד עם טיפול מיודע טראומה.
  4. התכתבות בין שניים: "לא מודע" של אחד מתכתב עם "לא מודע" של אחר. הנחת היסוד היא שבמפגש בין שניים, מתרחשים תהליכים משותפים. מבחינה טכנית, ההזמנה החד-צדדית של המטפלת את המטופלת יוצרת תמונת מצב הפוכה (כאילו רק למטופלת יש "לא מודע" לחשוף אותו). זה מיצג שווא ואשליה משותפת שמגבירים את הבושה. פרנצי טען כי על המטפלת להיות מעורבת, אמפתית וחומלת ולחתור בנחישות לחפש אחר גורמי הסבל של המטופלת, ובכך שלל מהיסוד את הכלל שגזר על מטפלים נייטרליות מלאכותית.
  5. תפקיד המטפלת הוא מרובה: בין השאר, היא עוזרת למטופלת להבחין בין חלקי פנטזיה למציאות (מה שעוד יותר מדגיש את העובדה שאין להתעלם מהמציאות החיצונית, בוודאי אם היא טראומטית). היא מהווה "מיכל" לחרדות הקיומיות ומספקת מרחב ליחסים אנושיים ומבינים (שוב, בשביל זה נדרש סובייקט בהכרח). והיא עוזרת "לתרגם" חוויות לא מילוליות ולא מנוסחות, גם מתוך התכתבות של ה"לא מודע" שלה עם של המטופלת.

למרות שה"לא מודע" הוא מונח שגור בשפה היומיומית שלנו, הוא מאד אמורפי ומאיים, וזה אך טבעי לפנות החוצה ולהתרחק ממנו. הפעם המחשבות שעלו בי הגיעו לא מתוך דוגמה קלינית טיפולית אלא מנקודת מבט יותר אישית, ועדיין מרוחקת מספיק כדי שאפשר יהיה להתבונן עליה.

אפשר לסכם שתהליך עיבוד פסיכואנליטי, בו תוכן מהלא מודע הופך למודע, הוא ניסוח של רגשות ומחשבות לא מודעים. מה שהיה "ידוע" באופן גולמי אך לא ניתן לחשיבה, הופך לידיעה "חדשה" שמעניקה משמעות והקלה. הדיאלוג הטיפולי הופך את הקונפליקטים הלא מודעים, שגורמים לחרדה ובושה, לנגישים וניתנים לעיבוד.

0 0 הצבעות
דירוג המאמר
הצטרף כמנוי
הודיעו לי על
guest
0 תגובות
הישן ביותר
חדש ביותר הנבחרות
0
נשמח לתגובה שלך.x
Cookie settings
אנחנו מכבדים את פרטיותך
אנחנו משתמשים בעוגיות כדי לשפר את חוויית הגלישה, להציג פרסומות או תוכן מותאמים ולנתח את התנועה באתר. בלחיצה על "אשר הכול" אתה מסכים לשימוש בעוגיות.