טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
020 | השלב הגניטלי
להדליק את האש (מחדש)
כמה שבועות עברו מאז פרסום הפוסט הקודם בשל אילוצי חיים, ואני מוצאת את עצמי כותבת ומוחקת, מתקשה להתניע מחדש את הכתיבה, ותוהה לעצמי – האם הקושי הזה שלי גם קשור איכשהו לתוכן בו עוסק הטקסט הזה? איך קשורה המשאלה הפנימית שלי, שהמילים יקלחו בזרם שוטף ממני בהרמוניה חלקה ויתגבשו לכדי רעיון מגובש, מעניין ומושך?
אני נזכרת במסעדת שף בה התארחתי לא מזמן ונהניתי מארוחה בת כמעט עשרים מנות מוקפדות לעילא ואסטטיות באופן יוצא דופן. המילים שהצלחתי להוציא מהפה שלי, כשהוא כמובן לא היה מלא בתוכן, כללו בעיקר את ההטיות השונות למונח ׳מושלם׳. ברגע זה ממש אני חושבת לעצמי שתי מחשבות מרכזיות, שילוו אותי בכתיבת הטקסט על השלב הגניטלי. האחת, האמנם הארוחה הזו באמת היתה ׳מושלמת׳? (כן! המלצות אתן לכל דורש בפרטי); והשניה, מה עומד מאחורי האסטטיקה הויזואלית והקולינרית המרהיבה שמסתכמת ברגע האמת בביס אחד קטן?
עכשיו, כשהמחשבות התיאורטיות שלי מתחברות גם לעולם האוכל, אני נעשית יותר רעבה ומוכנה להתחיל לבשל את הטקסט שאנסה להגיש כאן.
הארוחה היתה ׳מושלמת׳. בהחלט. אבל לא בגלל שכל פרט בה היה מדויק. למעשה, היו מנות שפחות אהבתי, לא תמיד היה רצף הגיוני בין טעם לטעם, והקצב של הוצאת המנות היה קצת מהיר מדי לטעמי. נראה לי שמה שהפך אותה לחוויה ׳מושלמת׳ היתה תחושת המאמץ וההתכווננות שעטפו אותי מכל כיוון. מרגע ההזמנה הטלפונית, להסדר החניה (אין לזלזל בהסדרי חניה הולמים במרכז תל אביב!), למאור הפנים של המארחות בכניסה, למרחב רחב הידיים של המסעדה לצד תחושת האינטימיות של התאורה, להסברים של המלצרית והניסיון להתאים את המנות אל הסועדים. אני יכולה להמשיך אבל נראה לי שזה כבר ברור.
מעבר למאמץ העילאי, שמורגש כלא מתאמץ, ברור שמאחורי כל מנה (שמסתכמת בביס כמעט יחיד ומיוחד) יש לא מעט אנשים מתוזמרים היטב על ידי השף, שכל אחד בתחומו תורם משהו לחוויה הכוללת.
השלב הגניטלי: המיזוג הבלתי אפשרי
מערכת יחסים בוגרת ובשלה, זוגית או טיפולית, היא תוצאה של עבודה סיזיפית, מלאה בפרטים קטנים, במאמץ אינסופי ששואף להרמוניה לצד החיפוש המתמיד אחר הריגוש. השלב הגניטלי מסמן את המעבר מהתלות הראשונית והביולוגית באם/סביבה אל עבר בשלות בשלות נפשית וחברתית בה התשוקה מתמקדת באיזור הגניטלי. זה הרבה מעבר לסיפוק פיזי של האדם עצמו. אהבה בוגרת דורשת שילוב בין אלמנטים סותרים (באלינט, 1948) – רכות (ראשונית, טרום גניטלית, מיועדת לשמר קשר ביחסי תלות) וחושניות (הסיפוק המיני) מה שהופך את האקט המיני למפגש אנושי עמוק של הדדיות והערכה. הפיצול התרבותי כלפי נשים שמתקשה לראות את האשה כמי שיכולה להיות גם דמות ראויה לחיבה ואהבה וגם יצור מיני (פיצול קדושה/קדשה) הוא ביטוי לכשל במיזוג בין חיבה לחושניות (פרויד, 1912). בנוסף, אהבה בוגרת דורשת הכרה בנפרדות של האחר, ומאמץ בלתי פוסק לנוע אל עבר צרכי האחר ולהתייחס אליהם כחשובים כפי ששלי חשובים לעצמי (״זיהוי גניטלי״ לפי באלינט).
לסיכום, יחסים בוגרים מושתתים על המיזוג בין חיבה לחושניות, וכוללים את ההכרה בצרכי האחר תוך קבלתם כחשובים לא פחות מצרכיי.
חיבור גניטלי במרחב הטיפולי
במפגש הקבוצתי שערכנו על הנושא, עלתה השאלה מהם רגעי ׳חיבור גניטלי׳ ביחסי הטיפול והאם, כמו השלב הגניטלי, הם תולדה של מערכת יחסים ממושכת שכבר נבנתה או שאפשר לזהות את אותם רגעים כבר בתחילתו של הטיפול?
חיבור גניטלי הוא לא הרמוניה נטולת מאמץ, אלא עבודה אקטיבית של הכרה הדדית והסתגלות, היא ייחודית וספציפית לזוג הטיפולי המסוים, ומתאפיינת באלמנטים הבאים:
- הסתגלות למציאות של האחר – מצד אחד, הכרה בסובייקטיביות של האחר (ולכן גם בסובייקטיביות שלי כמטפלת), על שלל הצרכים והרצונות השונים של כל אחד מהצדדים. מצד שני, משא ומתן הדדי ומתמשך שמטרתו למצוא פשרות למשאלות ולאינטרסים של האחר ושלי.
- מעבר מ״אף אחד״ ל״מישהו״ – דפוס מרצה של מי מהצדדים מוליד מאבק דרמטי שמקורו בקונפליקט בין הנטייה האוטומטית לביטול עצמי (כדי לא לאבד את אהבת ההורה) לבין הרצון להיוולד כסובייקט שקיים בפני עצמו. הסיכון במצב כזה הוא קיומו של ״פסאודו-טיפול״. על פניו הכל מתנהל על מי מנוחות, בהרמוניה מושלמת אבל למעשה זהו מאבק משותף להימנע מחיכוך או קונפליקט. רגע גניטלי יכיל דווקא חריגה מהדפוס החוזר אל עבר ביטוי עצמי סובייקטיבי. עמדה זו טוענת כי על המטפלת להוות סובייקט בפני עצמה, מה שבהכרח מכתיב רגעי חריקה וכשל.
- יצירת צומת של משמעות – זו חוויה מוכרת לכולנו, מטפלות/ים ומטופלות/ים וגם כיצורים אנושיים. רגע מרגש של מגע אנושי, תחושה שאני מובנת לאחר (וגם לעצמי מתוך כך), מעבר מדריכות גופנית לנינוחות, או הכי פשוט, התרחבות הלב. זה יכול להיות תיקוף מציאות חיים קשה שלא קיבלה מילים עד כה, חשיפה של סיפור טראומטי, מתן שם למה שלא מצליח להתנסח ומעורר כל כך הרבה סבל. הרגע הזה מקנה ערך ומשמעות למטופלת שהרגישה עד כה שולית וחסרה, וגם למטפלת שנוכחת איתה ומספקת את החוויה שהיא כל כך זקוקה לה.
- ברית המבוססת על מתח חיובי – יחסים גניטליים הם לא הרמוניה מתמשכת וגם לא חתירה לכך, אלא על תערובת של מתח והרמוניה. זו ברית בה שני הצדדים מוכנים לשאת את מאמץ ההתאמה, מבלי שזה יחווה כהרסני ומוחק. זו היכולת למצוא זה את זו תוך ניסיון להיענות לכמה שיותר צרכים ומשאלות הדדיים.
השעון הקליני מתחיל לתקתק…
האם צריך לחכות שנים בשביל רגעים גניטליים? כמטפלת התייחסותית אני נוטה להתייחס למטופלת בקליניקה כמי שמגיעה עם שלל חלקי עצמי, אותם אפשר לחלק גם לפי גיל – החלקים הצעירים (ילדיים, ינקותיים ואפילו טרום לידה שנושאים זכרונות עבר טראומטיים בין דוריים אבל גם את תחושת הרכוּת הנספגת) והחלקים הבוגרים (מתפקדים, מסוגלים לשיח, מגוייסים וגם מביעים צורך בסיפוק מיני הדדי). אז אם חלקי העצמי השונים יכולים להתבטא בכל שלב שהוא, כבר מהרגע הראשון, האם ניתן לראות חיבורים גניטליים אפילו משליחת ההודעה בוואטסאפ? פתיחת הדלת? מהלך המפגש הראשון?
נדמה לי שכן.
אלו יהיו רגעים בהם יתעורר אצלי הרצון להתקרב, להסביר, לספק רגיעה אפילו זמנית. בואו נדמיין אשה שפונה אלי בהודעת מייל מנומסת להפליא בשעת לילה מאוחרת. היא מחפשת בדחיפות טיפול לביתה שסובלת מאנורקסיה חריפה. האפשרויות הטכנולוגיות שקיימות כיום מאפשרות לה להתקשר או לשלוח לי הודעת ווטסאפ (או הודעה רגילה, ואכן יש הבדל אותו יוצר הוי הכחול שחלקנו לא אוהב ומשמיט אותו ממערכת היחסים הוירטואלית). הבחירה שלה לכתוב לי מייל מסמנת עבורי את המאמץ שלה להכיר בי כסובייקט לצד עוצמת המצוקה שהיא חווה והצורך שלה לקבל מענה מהיר. למחרת שליחת המייל שלה, בזמני הפנוי בשעת בוקר מוקדמת בשבת, אני מתפנה לענות לה באריכות. מכאן, השתלשלות האירועים תהיה קשורה גם במציאות וגם ביחסים שכבר נרקמו ויש לה איכויות של חיבור גניטלי גם אם לא יתרחש טיפול כלל, מכל סיבה שהיא (נניח שתגובתי הארוכה במייל לא זוכה אפילו לתגובה). הדגש כאן הוא על איך חוויה רגעית וקטנה יכולה לקבל משמעות. בוודאי בתרחיש אחר, שהרי הטקסט עוסק בטיפול ארוך וממושך ולא במילוי צרכים מהירים, בו ההתכתבות הזו מתגלגלת לכדי טיפול באשה עצמה (בעוד ביתה מקבלת טיפול מסור במסגרת יעודית ומתאימה לצרכיה). אותו טיפול ארוך שנים יעסוק תדיר ביחסיה של האשה עם הוריה המתעללים, בניסיונה לרצות אותם שוב ושוב לצד קריאות לעזרה שהתבטאו בפגיעות עצמיות, אובדנות והפרעות אכילה בצעירותה. הרגע הגניטלי הראשוני הזה, יהיה צרוב בזיכרון הטיפולי המשותף שלנו, כרגע של היענות הדדית, מאמץ משותף לבוא זו לקראת זו.
למה כל כך דחוף לי לאתר את הרגעים האלו כבר בהתחלה?
כי אלו רגעים של חלקי עצמי בוגרים שעולים לקדמת הבמה ומייצרים, גם אם באופן רגעי אך בעיקר ייחודי וספציפי, אהבה הדדית והכרה. ראוי לציין שמקורות המחברת מזהירים מפני חיבור שכזה ברגעי הטיפול ההתחלתיים ומציעים לבחון את אופן ההתקשרות ככזה שלא נשען על דפוס מרצה או חותר להצלה של המטפלת, מה שעלול להוביל ל״פסאודו-טיפול״.
לסיכום, חיבור גניטלי מפגש אנושי חי בין סובייקטים, שיכול להתרחש כבר מראשיתו של הטיפול. הוא דורש מאיתנו לוותר על הגנות של ריחוק אינטלקטואלי או על הרמוניה כוזבת ומנומסת, לטובת הכרה כנה וכואבת בצרכים של האחר ושלי ככאלו שצריכים להתקיים במקביל. זוהי עבודה פעילה על גישור הפערים בינינו, ויצירת מרחב שבו היא ״מישהי״ וגם אני ״מישהי״.
בתמונה ג׳מיני מדגים בוירטואוזיות רגע קסום של פנטזיה הרמונית.