טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
021 | קונפליקט
אין חיים בלי קונפליקט
לאחרונה אני שומעת לא מעט אנשים סביבי כמהים ליציאה לפנסיה. הם מדמיינים איך הם קמים בבוקר, ללא דאגות מיותרות, אולי יושבים בנחת במרפסת עם קפה או רואים את עצמם נחים על חוף בתאילנד בטיול ארוך וחלומי.
הם. כאילו אין בתוכי כמיהה דומה.
אני מדמיינת את השקט, הרגיעה הגופנית והמנטלית, ההתמסרות לרחשי הגלים וציוצי הציפורים. אין רעש, אין תנועה מלבד הטבע, אין מאבק או מלחמה. יש רק זרימה טבעית נינוחה.
ובמילים אחרות – אין קונפליקט!
זה לוקח לי רגע להתעורר מהחלום הזה, שעוטף אותי בשמיכת שעמום אפורה וחסרת חיים, אל תוך ההבנה המדכאת והמקלה כאחד – אין חיים בלי קונפליקט.
כרגיל, לא המצאתי שום דבר. ׳המחברת׳ וגם המפגש הקבוצתי שהיה לנו מגלים שכתיבתו של רוי שפר (Schafer, 2009) עוסקת ברעיון שקונפליקט הוא מהות החוויה האנושית. הוא מניח באופן פשוט את האופן בו הוא תופס את הקונפליקט הנפשי במונח ׳קשרים טרגיים׳ (Tragic Knots). הקונפליקט הוא לא שני צדדים מנוגדים שיוצרים מערך פשוט שלא בעד ונגד, אלא הסתעפויות מרובות שקשה להתיר, כמו חוטים שהתערבבו לכדי פקעת סבוכה בקופסת התפירה. בעברית, המילה ׳קשר׳ היא תרגום ישיר של המילים knot ו-relationship, ובכך היא מהווה ייצוג דו משמעי שמשרת גם את הטקסט הזה. הטרגדיה נעוצה בהכרה שכל רגע נתון בחיינו, יומיומי או גדול ומכריע, כרוך במגוון עצום של צרכים ודרישות פנימיות לצד שינויים בלתי פוסקים של נסיבות חיצוניות, חיוביות ושליליות כאחד. הטרגדיה לפי שפר, היא לא סימן פסימי, אלא הכרה פשוטה במציאות מורכבת.
עכשיו אני מבינה למה אני מתעוררת מחלום הפנסיה בטרם עת כאילו קמתי מסיוט. נניח לרגע בצד את ההבנה שחיים ללא קונפליקט הם מצב אוטופי שלא יכול להתקיים ונתרחב למחשבה שקונפליקט הוא מצב של חיוּת, עוררוּת, יצירתיות ותנועה בלתי פוסקת. במילים אחרות – משמעות. לא רק שהמשמעות קיימת מעצם היות החיים, אלא שהיא גם נוצרת כל הזמן. ואם זה כך, הרי שבוודאי בטיפול נרצה להביא את הקונפליקט אל קדמת הבמה, ולא בהכרח נצטרך לפתור אותו.
אין טיפול בלי קונפליקט
הרבה פעמים, בעיקר בטיפול בהפרעות אכילה שמורכב גם מחלקים ברורים וקונקרטיים הקשורים לטיפול התזונתי, מטופלת יכולה לומר לי משפט כמו ״כשאת אומרת את זה ככה זה נשמע נורא פשוט״, ולא בלי נימה של תרעומת ותסכול. הרגע הזה הוא התגלמות ה׳קשר הטרגי׳ של שפר. אכילה, הפעולה הפשוטה וההישרדותית שהיא מנת חלקו של האדם מרגע לידתו ועד המוות, מייצרת מאבק מכאיב, כמעט אלים, של המטופלת עם עצמה וסביבתה.
הקונפליקט החריף שמעורר אימת מוות נראה שיבוא על פתרונו אם המטופלת ״פשוט תאכל״. זה ברור לכל מי שסובב אותה – ההורים, החברים, בן הזוג וילדיה, הרופאים. וכמובן גם לה עצמה. בטיפול, הנחת המוצא היא שהסימפטום אינו הבעיה עצמה, אלא מייצג קונפליקט נפשי. במקרה זה, אי האכילה, מבלי להתעלם מהסיכון הברור, אינו הבעיה עצמה ולכן הפתרון הוא לא ״פשוט תאכלי״. בעודי כותבת את המילים האלו אני שמה לב למילה ׳פתרון׳. היא לכאורה נמשכת באופן טבעי מה׳קונפליקט׳. אבל הנחת המוצא היא שקונפליקט הוא חוויית חיים מתמשכת אם לא מהות החיים. כלומר, לא רק שאי אפשר באמת לתפור קונפליקט, הטיפול אינו חתירה לפתרונו.
אז איך ניתן לעזור בטיפול למישהי שמגלמת קונפליקט כל כך חריף, ממשי (סכנת מוות של הגוף) ונפשי, מבלי לפתור אותו?
הפיצול בשירות הנפש
אהובה עלי במיוחד התפיסה של פיליפ ברומברג, פסיכואנליטיקאי התייחסותי בן זמננו. הוא אמנם לא חלק מהמחברת הזו, אך רעיונותיו מתכתבים ובוודאי גם קשורים לרעיונות שקדמו לו ונמצאים ב׳מחברת׳ הקונפליקט.
ברומברג (2006) טוען כי הקונפליקט הוא עמדה רצויה (בחיים ובטיפול) וסימן לבריאות נפשית. הקונפליקט מבטא את היכולת הנפשית להחזיק בחלקי עצמי סותרים ומרובים בו זמנית. זהו מעבר מדיסוציאציה, שהיא ניתוק בין חלקי עצמי שונים, לניהול משא ומתן בין אותם חלקים – קונפליקט.
אם נתבונן על הטיפול בהפרעות אכילה כמקרה בוחן נראה שמתרחש בו פיצול מובנה בין הטיפול התזונתי (ששומר על הישרדות הגוף) והטיפול הנפשי. יש את חלק העצמי שהולך למפגשים התזונתיים עם הדיאטנית וממלא אחר ההמלצות עליהן הוסכם מראש (זהו חלק עצמי בוגר, אינטלקטואלי, איתו גם נכרות את הברית הטיפולית באופן מודע וגלוי). במקביל אליו מתקיימים חלקי עצמי נוספים, שיכולים להופיע בטיפול התזונתי וגם בטיפול הנפשי (כמו החלק הכועס, המתוסכל, המיואש או זה המתרעם שאומר ״מהפה שלך זה נשמע ממש פשוט״). סטרבה (Sterba, 1934) מציע להשתמש ב״דיסוציאציה טיפולית״ שמשקפת פיצול בריא של האגו. לטענתו, כדי שהטיפול יצליח המטופלת צריכה להיות מסוגלת לפצל את האגו ל׳חלק חווה׳ (רגשות ודחפים) ול׳חלק מתבונן׳ (ממשיג ואינטלקטואלי). החלק המתבונן (אני רואה אותו כחלק הבוגר) ביחד עם המטפלת בוחן מהצד התרחשויות שונות, ומקנה מילים לחוויה ורגשות. כך, גם במצבים מסכני חיים, בזכות הפיצול הטיפולי, הישרדות הגוף מתאפשרת בזכות הטיפול התזונתי ומרחב הטיפול הנפשי מתרחב לכדי ביטוי של מגוון חלקי עצמי, מורכבים וסוערים ככל שיהיו.
מפגש בין שתיים: המופע הקליני
הדרמה המפצלת (בין הגוף לחוויה הנפשית, בין האוכל לחיים, בין העצמי לאחרים, בין המטופלת למטפלת) בהכרח תשפיע גם על המטפלת בתגובת פיצול בינה לבין עצמה.
איך זה נראה בחדר?
המקורות השונים של ׳המחברת׳ מתארים שלל תגובות שאני מזהה את עצמי בהן שוב ושוב, ויש לי תחושה שאני לא היחידה. שפר (2009) מזהיר מפני ״להט טיפולי״ בו המטפלת נלהבת להציל את המטופלת ולעזור לה להחלים (מצורך לא מודע בתיקון כדי להרגיש מטפלת טובה). אין חוויה מתסכלת מלעמוד מול סירוב עיקש, וההתערבות הטיפולית עלולה להפוך לפרשנית, חזרתית וסמכותנית במטרה להשיג שינוי בהסכמת המטופלת. הדינמיקה שתתחולל בין השתיים תהיה כוחנית וכופה. ראנק (1930) מתאר ״מאבק בין רצונות״ שנלכד במלכודת הסמכות. בניסיון להציל את המטופלת, המטפלת תבטא את הרצון של המטופלת במקומה ותאחז בסמכות הטיפולית שלה, כשבמקביל המטופלת תידחק לעמדה מסרבת עוד יותר. סטרבה (1934) טען שהברית הטיפולית נפגעת, כי החלק המתבונן של המטופלת לא מצליח להיפרד מהחלק החווה (אין ״דיסוציאציה טיפולית״) וכל ניסיון לכונן ברית שכזו נחווה כהתקפה. מילים עוברות בין המטפלת והמטופלת ונדמה ששתיהן ״מדברות לקיר״.
כך או אחרת, כל הכותבים טוענים כי המאבק הבלתי פתור, בו המטפלת מנסה להציל בכוח את המטופלת (בין אם מדובר במצב מסכן חיים ובין אם לא) נראה כתנועה בין כפייה מצד המטפלת לבין נסיגה עקשנית של המטופלת. כל אחת מתבצרת בעמדתה והמטפלת מתקשה למלא את תפקידה ולראות את המאבק ביניהן כתוכן טיפולי שיש לבחון אותו במשותף.
החיבור בשירות הקונפליקט
איך אפשר לצאת מהמאבק שנוצר בין המטופלת למטפלת?
ראשית, ופה אני מודה לאמהות הקליניות הפמיניסטיות שלי, זירת מאבק או מלחמה היא בהכרח מרחב של משחק סכום אפס. לצד המנצחת תמיד תהיה מפסידה. ההצלחה הטיפולית לא נמדדת ביכולתה של המטפלת להכניע את המטופלת ולהכריז ״ניצחון״ על ההפרעה. ההצלחה הטיפולית תהיה תלויה ביכולת של המטפלת (ולאחר מכן של המטופלת) להשאר סובייקט חושב, בוחר ופועל. שפר (2009) מציע למטפלת הנאבקת להכיר ביחסים הטיפוליים כ׳קשר טרגי׳ במסגרתו אמנם היא חייבת לפעול (לפרש, לשתוק וכו׳) כשלכל בחירה יש מחיר. עליה לוותר על פנטזיית ההצלה ולהשלים עם המציאות – את הקונפליקט של המטופלת היא לא יכולה לבטל, אלא רק לסייע לה להתמודד איתו. בנוסף, יהיה עליה לשאת את העובדה כי כוונותיה הטובות לא בהכרח יכתיבו תוצאה רצויה.
ראנק (1930) ראה ב׳רצון׳ כוח מארגן באישיות, ואת הקונפליקט כביטוי אנושי ליכולת לגייס ׳רצון׳. כלומר, כשהמטופלת מבטאת קונפליקט חריף בין שני רצונות סותרים – הרצון ״להחלים ולחיות חיים טובים יותר״ אל מול רצון-הנגד (Counter-will) ״לעשות מה שנכון לי ולא לעלות במשקל״ הוא רואה בכך סימן חיובי של חיים ותנועה. על המטפלת לראות את רצון-הנגד כחומר בניה. זהו ניצוץ של רצון לבריאות שמסמל נפרדות, עצמאות וגם שמירה על מבנה העצמי (ברומברג, 2006).
לסיכום, קונפליקט במצב מסכן חיים כמו באנורקסיה, זורק אותי במהירות למרחבים שיש בהם אלמנטים של כפייה וניסיון להציל, בעיקר דרך עבודה התנהגותית ודגש על הצורך בשיתוף פעולה. אבל, אני יכולה לזהות דינמיקות כאלו בכל מפגש טיפולי ולא רק במצבים של סיכון. שם לפחות מרחב החשיבה גדול ומאפשר יותר. בנוסף, עבודה פסיכודינמית לא עוסקת במציאות הקונקרטית (״פשוט תאכלי״) אלא בחוויה התוך נפשית, שנשמטת כשהמצב דוחק. שוב השתמשתי ב׳מחברת׳ כדי להבין עוד קצת איך אפשר להתמלא ממזון מנטלי התייחסותי.
בתמונה Gemini מפגין יכולות מרשימות ברישום סבך חוטים בקופסת תפירה נוסטלגית.