טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
024 | העברה-נגדית
העברה נגדית או: מי נגד מי?
הטקסט הקודם על ׳העברה׳ עסק בעיקר בשאלה מהי העברה (עבר לא מודע שרודף אותנו ומשתחזר ביחסים בהווה) ובהבנת העוצמות שנלוות אליו, מה שמאפשר עיבוד מיטיב במסגרת הטיפול. תוצאה של עיבוד מיטיב כזה היא התאמה של הפרופורציות הרגשיות למתרחש בהווה ושינוי תפיסתי של העבר. במילים פשוטות, הרגש הקשה והעוצמתי שהתעורר ביני לבין המטופלת קשור (גם) באירועי עבר ודפוסי יחסים מוקדמים. עיבוד מיטיב תלוי ביכולת של שתינו לעבד את מה שמתרחש בכאן ועכשיו.
המבצר ההגנתי של המטפל/ת
ההפרדה בין העברה (שהיא שייכת למטופלת) להעברה נגדית (השייכת למטפלת) היא מתודית ונעוצה בהתגלגלות ההיסטורית ובחינוך הפסיכואנליטי הקלאסי. רגעים קשים של תסכול, בושה, אשמה ואפילו זעם הם רגעים אנושיים ולכן הם יופיעו גם בטיפול. המושג ׳העברה נגדית׳ אמנם נולד מנקודת המבט הרפואית/מודרנית בה צמחה המורשת הקלאסית אבל גם מהצורך ההגנתי של מטפלים שדחף לצאת מהביצה הטובענית הזו. אף אחד לא רוצה להיות טבול בבושה וזעם, בטח לא המטפלת שנושאת תפקיד מסוים ואמורה לסייע למטופלת במצוקותיה.
גבארד (1999) מעניק מילים מדויקות לפיתוי ההגנתי הזה. המעבר לפסיכולוגיה של שניים, משמעו הכרה בשותפות ההדדית ובהיות המטפל חשוף לעינו הבוחנת של המטופל. כך קיים סיכון מתמיד שההעברה הנגדית תהפוך למגננה.
אכן, כמה קל להיות בעמדת המתבוננת ״האובייקטיבית״, לנתח את האחר, להשליך עליו את המתרחש בחדר ולהשאר מוגנת מאחורי הפירוש החכם? אולי הוא נשמע חכם תחת עומס רגשי וצורך לפרוק אותו, וגבארד מזהיר מפני מתן פירוש מוקדם מדי שעלול להחוות כהתקפה (ראו גם: 008 | פירוש).
מתקלה לדיאלוג: ׳התפיסה הכוללת׳
עם השנים והתפתחות הפסיכואנליזה, העברה נגדית הפכה מתקלה שיש להסיר אותה כאל תופעה שאפשר ללמוד ממנה ולהשתמש בה עד לכדי הבנת שדה ההעברות כמשותף והדדי (אנאקטמנט, נגיע לזה בשלב הרבה יותר מאוחר בפרויקט). כבר ב-1965 קרנברג מניח תשתית עדינה לרעיון הזה דרך המושג ״התפיסה הכוללת״ (Totalistic approach). שלא כמו בתפיסה הקלאסית, הוא רואה העברה-נגדית כתגובה רגשית כוללת של המטפלת למטופלת:
״ … (מושג זה) עושה חסד עם התפיסה של הסיטואציה האנליטית כתהליך אינטראקטיבי, שבו העבר וההווה של שני המשתתפים, כמו גם תגובותיהם ההדדיות לעבר ולהווה שלהם, מתמזגים לכדי עמדה רגשית ייחודית המערבת את שניהם״ (Kernberg, 1965)
כשהמרחב המשחקי קורס
המפגש הקבוצתי בנושא של ׳ההעברה הנגדית׳ עורר בי מחשבה נוספת. היא אמנם יונקת מהפסיכואנליזה ההתייחסותית העכשווית ולא מהקומה הקלאסית שבה הטקסט הזה מתגורר, אבל ניחא. גם ככה עבר-הווה-עתיד מעורבבים ואני לא בינה מלאכותית. אין לי יכולת להפריד חלקים באופן כל כך טהור. רגעי השחזור בטיפול הם רגעים מציפים בשל הרגשות הקשים שהם מעוררים (במטופל/ת ובי, כן?). גבארד (1999) טוען שתחושת העצמי של המטפלת מתערערת בעקבות הלחץ שמפעיל עליה המטופל, מה שמעורר בתוכה ייצוגים מודחקים והצפה רגשית שלילית. המרחב המשחקי ההכרחי של המטפלת קורס ובניסיון להגן על עצמה היא תפנה לפירושים מוקדמים והשלכתיים. אישית, אני אוהבת להשתמש בשפה הדדית יותר שתתאר קריסה של מרחב משחקי משותף ותנועה דו כיוונית של השלכות וייצוגי עצמי מודחקים, אבל אין ספק שהתיאור של גבארד נוח יותר להבנה. מעבר לכך, מרחב הטיפול הוא אמנם הדדי אך הוא אינו סימטרי ולא סתם המטופל מפעיל את המטפלת דרך התפקיד המקצועי שלה.
זו האחריות שלנו כמטפלים לאפשר מרחב של עיבוד, הקושר בין מה שמתרחש ב׳כאן ועכשיו׳ לדפוסי קשר מוקדמים, גם על ידי פירושים (חכמים ומלוטשים, כמובן!). כשזה קורה, עוצמות הרגש בינינו ילכו ויפחתו, יקבלו פרופורציות נכונות, ההומור יחזור לחדר ותחושה חמימה תעטוף את שתינו.
של מי הפירוש הזה בכלל?
אבל לפעמים, החרדה והבושה מאיימות להטביע את שתינו, מכניסות אותנו למעגל גובר של תסכול, בין השאר כי אני לא מצליחה למצוא את הפתרון הקליני החכם והמלוטש שיחלץ אותנו מהביצה הזו. הטמפרטורה בחדר גבוהה ונדמה שגם אם נפתח חלון במקום אוורור מרגיע נקבל גל של אוויר חם, רועש ודחוס.
ואז מתרחשת דרמה מרתקת, שהיא פסגת השאיפות הקלינית. המטופלת בעצמה מביאה את הפירוש המדויק. היא מחלצת אותנו כשהיא אומרת, אם בזעם, בשקט מקפיא או בנינוחות גלויה מהתובנה שנחתה עליה ״מה שקורה פה עכשיו, אפילו המילים האלה שאמרת לי, זה בדיוק מה שקורה לי עם״ (ופה היא תשלב דמות משמעותית כמו בן זוג, אבא אבל הכי טוב – אמא. אין כמו אמא שתספוג את כל הרעל שהיא ואני לא מסוגלות לשאת). אנחנו יכולות להרגע, להפסיק להאבק זו בזו ולצאת יחד מהביצה למקום בו אפשר לנוח.
מי מצילה את מי?
החיבור שעשתה המטופלת מדויק להפליא וגם מספק רווחה נפשית. אז למה נותר בי חלק בלי נחת? האם אני מקנאה בה שחילצה אותנו? כועסת על עצמי שלא אני סיפקתי את הסחורה? למה זה בכלל משנה לי אם יש הקלה?
המקורות של ׳המחברת׳ (אותם לא אפרט מפאת קוצר היריעה) וגם המפגש הקבוצתי עוזרים לי להבין את מה שלוקח לו זמן להתגבש למילים. הטמפרטורה בחדר כל כך גבוהה שמשהו חייב להוריד אותה. אבל היא גבוהה לא בגלל בן הזוג, האבא, החברה הטובה או האמא (הכי טוב אמא!). היא גבוהה כי נקודת הרתיחה מתרחשת ביני לבינה, ברגע הנתון הזה. אבל היא היתה עולה על גדותיה אם היינו מנסות לעבד את המתרחש בינינו, טרם הפירוש המדויק של המטופלת (שאני חושבת שאם אני הייתי נותנת לה בדיוק את אותו פירוש מדויק הוא היה נופל להגדרה של פירוש בטרם עת ונחווה כמתקפה). זו לא התחמקות של שתינו מפני החרדה המשתקת והבושה המציפה, אלא גלגל הצלה ששומר על שתינו מפני קריסה. כלי נוסף שנזרק לחלל המשחקי שלנו ומאפשר יצירה של כללים חדשים ועוד סוגי משחק. והכי חשוב בעיניי, המטופלת לוקחת חלק באחריות על התנועה בטיפול ולכן גם על עצמה. היא מעזה, היא משחקת בין עבר להווה לעתיד, ביני לבין אחרים משמעותיים בחייה, וגם חותכת חלק מחבל הטבור ויוצרת קשר אחר. קשר שיש בו תלות ובגרות כאחד. אחרי שאתפוס את מה שהיא זורקת לי, נוכל ביחד לחזור לרגע הרתיחה העוצמתי בינינו. אולי רק אחרי שנרגיש את ההדדיות והערך שכל אחת מביאה למרחב המשותף, אפשר יהיה ביחד לעבד את מה שהציף אותנו כל כך.
בתמונה, Gemini משחק משחק בלתי אפשרי.