טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
023 | העברה
העברה או בקצרה – איך לעצבן אותי בקלות
אני צריכה לנשום עמוק לפני שאני צוללת לתוכן הטקסט הנוכחי – העברה. כמטפלת שמזדהה עם הגישה ההתייחסותית/אינטרסובייקטיבית ושדם פמיניסטי זורם בעורקיה, אני אלרגית לכל ניחוח חד צדדי. ועכשיו, אחרי ששמתי את ההסתייגות הזו כאן, ואני יודעת שהיא תעטוף אותי למרות הכל, אני אעשה כל מאמץ כדי להתנער ממנה רק לרגע. אני מרגיעה את עצמי בידיעה שהטקסט הבא יעסוק בנושא ׳העברה-נגדית׳ (שהיא חד צדדית לא פחות אבל מכירה בחלקה של המטפלת באינטראקציה) ובהבנה שלפעמים, כדי להבין משהו מסוים, יש ערך גדול בזוּם-אין עם ניתוק חלקי מהקשר.
אתחיל בהגדרה למונח ׳העברה׳ כפי שעולה מהמאמרים של ׳המחברת׳, מה שיוצר מראש מרחב מנותק ומוטה. בסדר. אפשר לחיות עם זה. בעיקר לאור העובדה שמדובר במושג מאד שגור ויומיומי בעבודה טיפולית.
אז מהי בעצם העברה (Transference)?
בהמשגה הקלאסית, העברה היא התהליך שבו המטופלת משחזרת בהווה, כלפי המטפלת – רגשות, פנטזיות, חרדות ודפוסי קשר שנרקמו ביחסים המוקדמים שלה. דפוס רגשי התנהגותי שחוזר על עצמו שוב ושוב (לא רק בטיפול, כמובן). ובמילים אחרות, זה הרגע בו תפסנו את הראש ואמרנו לעצמנו ״שיט! עוד פעם זה קרה לי״. (אני מאד משתדלת לא להכניס את המטפלת לסיפור אבל זה חזק ממני. וחוץ מזה, כל מטפלת היתה מתישהו מטופלת…).
שווה להדגיש שני ניואנסים חשובים: להעברה יש אופי סביל – ״שוב פעם זה קרה לי״ וזה לא סתם זיכרון מהעבר. המטופל לא יושב על הספה ומספר לי ברוגע על מה שקרה עם אמא שלו בגיל ארבע. הוא חווה את זה איתי עכשיו. הוא לא מדמיין שאני אמא שלו. הוא מרגיש כלפי ופועל כאילו אני אמא שלו, כשיש גם המון היגיון בפעולה העכשווית.
כך העבר הוא לא זיכרון – אלא פעולה שמתרחשת בהווה בינינו.
מהזווית הזו, מצד אחד העברה משמשת כהתנגדות לזיכרון אותו אפשר לתקשר במילים בשל היותה טראומטית או קונפליקטואלית. מצד שני, זו בדיוק המעבדה הטיפולית. העברה הופכת את מה שהיה סמוי, רדום ורודף, למשהו גלוי וחי בתוך החדר – כזה שאפשר סוף סוף לגעת בו, לשהות איתו, ואולי גם להתחיל דרכו שינוי מיוחל.
הזמן הנפשי או: היום הוא האתמול של מחר
בואו נדבר רגע על זמן. לאחרונה, המשפט החביב עלי שאני נוהגת לומר אותו לכל מי שמוכן לשמוע (מטופלים זה קהל שבוי) הוא – ״הזמן הוא משתנה קבוע. הוא לא זז מהר או לאט. הוא רק זז״. באופן אירוני, אני מאשימה את הגיל בהתחבבות הזו.
פרויד טען שהלא-מודע לא מבחין בזמן. עבר, הווה ועתיד מעורבבים בו יחד ומתקיימים בו זמנית. אין ציר כרונולוגי מסודר. כמו בחלום בו אני יכולה להיות תינוקת עם מחשבות של אשה בוגרת. כך, אירוע מבוץ הילדות המוקדמת לא שמור באיזה ארכיון מעלה אבק; הוא חי, נושם ופועל כאן ועכשיו.
והנה מחשבה שמרגשת אותי במיוחד בתהליך טיפולי (ובכלל, אם נודה על האמת, כי טיפול הוא מיקרו-חיים).
המטופל או המטופלת שמגיעים בהווה לחדר הטיפול, סובלים ממשהו אותו הם מעוניינים לשנות, כך שהעתיד שלהם יראה אחרת. השינוי יכול להיות בהתנהגות, בתפיסה, בחוויה הרגשית או בבחירות של המטופל/ת. הכל הולך. ואם היום הוא האתמול של מחר, ההווה הוא העבר של העתיד, ואני יכולה לשנות בהווה את העתיד שלי, והכל מעורבב גם ככה – הרי שהפעולה ההפוכה, שינוי העבר דרך עבודה בהווה חייבת גם היא להתאפשר.
דרך העבודה ב׳כאן ועכשיו׳ של חדר הטיפול, אנחנו לא רק מעצבות יחד עתיד חדש, אלא גם יכולות לשנות באופן עמוק את (תפיסת) העבר. העבר בנפש אינו מצבה חצובה באבן; הוא מהדורה שניתן לערוך, להבין ולחולל באמצעותה שינוי. העבודה בהווה מעניקה לעבר משמעות חדשה, וכך משחררת את העתיד מלהיות רק שחזור עיוור שלו. אמנם זה לא חלק ממאמרי ׳המחברת׳ הנוכחית אבל אטלס וארון היטיבו לתאר את זה בספרם ״דיאלוג דרמטי״ כשטענו שהאדם יכול להפוך את הגורל שלו (Fate, דפוס משתחזר שאינו רצוי) ליעוד (Destiny).
זיכרון הוא לא צילום מסך (וגם לא סרטון שהועלה לאינטסגרם)
כדי לקבל את הרעיון שאפשר לערוך את העבר מחדש, צריך קודם כל להסכים להשתחרר מאידיאל ״האמת העובדתית״. אפשר להרגע, חברות וחברים. אני לא מציעה מסע רוחניקי או סיבוב כדור הארץ לאחור משל הייתי סופרמן. עריכת העבר היא כמובן שינוי האופן בו אנחנו תופסים אותו, מה שבהכרח יחולל שינוי בהווה ולכן גם בעתיד.
אנחנו נוטות להתייחס לזיכרונות שלנו כאל קבצי וידאו השמורים במוח: היינו שם, ראינו, ויש לנו ידיעה מוחלטת על מה בדיוק היה.
אבל האמת היא שזיכרון איננו מציאות. זיכרון הוא הבניה נפשית ובין אישית. האופן שבו אירוע נחקק בנו ואיך שנשלוף אותו מחדש, מושפעים לחלוטין ממי שאנחנו, מהצרכים שלנו, מהיחסים שאנחנו מנהלים עם עצמנו, אחרים ועם העולם וגם מהמשמעות שנרצה להעניק לו.
לי יש זיכרון חי מתקופת הנערוּת שלי. הוא חי במובן שאני יכולה לתאר אותו לפרטי פרטים באופן מדוקדק, כאילו הוא קרה אתמול. קרוביי שמעו אותו יותר מפעם אחת ואני מאמינה שיעידו שאני מספרת אותו כמעט אותו דבר.
בזיכרוני, אני נערה מתבגרת, במהלך חילופי דברים לא נעימים עם אמא שלי. אני עומדת לצידה במטבח בבית ילדותי, היא מקשיבה לטענות שאני שוטחת בפניה, תוך כדי שהיא מכניסה כלים למדיח.
זיכרון פשוט, נכון?
מה שמאד לא פשוט בו היא הידיעה הברורה שלי, שאין סיכוי בעולם שהזיכרון הזה נכון ״עובדתית״. בבית ילדותי, אי שם בשנות התשעים המוקדמות, לא היה לנו מדיח במטבח. יותר מזה, המטבח בו גדלתי עבר שיפוץ אחרי שעזבתי את בית הוריי, ואמנם נוסף לו מדיח, אך המיקום של הכיור היה שונה לחלוטין.
כשכמה אנשים חולקים זיכרון מאירוע משותף אחד, אפשר לגלות די בקלות שהם מחזיקים בגרסאות שונות לחלוטין, לעיתים עד כדי הבדלים מהותיים ב״עובדות״ היבשות.
כשבני היה ילד קטן הוא נאלץ לעבור טיפול שיניים לא נעים, בו נכחנו גם אני וגם בן הזוג שלי. שלושתנו זוכרים את אותו אירוע, כולל מבנה המרפאה, אופן הישיבה שלנו, מי אמר מה ומתי באופן שונה לחלוטין. אפשר לחשוב שאנחנו מדברים על זיכרונות שונים. המזל הוא שכולנו מסכימים שמדובר באותו זיכרון קשה וכואב.
זיכרונות טעונים בהרבה משמעויות. בטקסט הנוכחי אין לי אפשרות לפתח את המחשבה הזו, אבל הטענה המרכזית שלי היא שזיכרון כמו אלו שתיארתי הם מצד אחד מחזיקים ב״אמת״ נפשית כואבת (טראומטית) ומצד שני, מייצגים עוד אלף אלפי רסיסים של זיכרונות וחוויות שלא נדחסו לכדי זיכרון ״חי״ שניתן לזכור אותו. לכן, ה״אמת העובדתית״ אינה אמת של מציאות אובייקטיבית אלא של חוויה נפשית צרובה.
כשאנחנו מתייחסות כך לזיכרון, משהו נרגע ונפתח. טיפול הוא לא חלופה לבית משפט. אנחנו לא עסוקות בלחקור מה ״באמת״ קרה במציאות החיצונית או בלהוכיח מי צודק. לכן אני לא רואה ערך בחיפוש אחר ה״אמת״ אצל ההורים או אחרים שנכחו באירוע הזכור. יש לשיח כזה ערך מסוג אחר, אבל הוא לא טמון ב״עובדות״. כשהצלחנו לזוז מהקשיחות של המציאות העובדתית אל מרחב של דמיון, זיכרון נרטיבי ויצירה – חופש התנועה שלנו גדל (בהווה בואכה העתיד). רק במרחב הגמיש הזה היכולת שלנו להשתנות, ולכתוב את הסיפור שלנו מחדש, הופכת מאפשרות תיאורטית למציאות (קלינית וממשית).
הפעולה הקלינית: איחזור העבר (Nachträglichkeit)
כאן המקום להכניס מושג פסיכואנליטי יפהפה שחוקר את ציר הזמן והמשמעות – Nachträglichkeit. בעברית המונח תורגם ל״הבנה בדיעבד״ או ״פעולה מושהית״ וקופל תירגם אותו ברוח עכשווית למילה ״איחזור״ (כמו של קבצי מחשב).
אם 'העברה' מתארת את הדרך שבה העבר ״רודף״ את ההווה דרך שחזור עיוור וכפייתי, הרי שה׳איחזור׳ עוסק בדרך שבה ההווה ״גואל״ את העבר דרך הענקת משמעות חדשה וטרנספורמטיבית למה שהיה עד כה חסר מילים, כאמור, עם הפנים אל העתיד.
אפשר לדמיין את ההבדל ביניהם בכיוון של חץ הזמן. בהעברה, התנועה היא מהעבר אל ההווה/עתיד. באיחזור הזמן הליניארי מתבטל. אירוע רדום מהעבר שמשתחזר בפעולה חסרת מילים בהווה, מקבל משמעות חדשה בדיעבד, בזכות חוויה חדשה שמתרחשת בהווה (בטיפול).
הדוגמה הקלאסית של פרויד למנגנון הזה היא המקרה של אמה. כילדה כבת שמונה, מוכר בחנות נגע בה (באופן לא הולם). בזמן אמת, האירוע הזה לא נחווה על ידה כטראומה מינית. היא נהגה לחזור מדי פעם לחנות הזו באופן מכוון, אך כל ביקור כזה הסתיים בתחושה רעה ולא מוסברת. בגיל ההתבגרות, אמה נכנסה לחנות אחרת. בחנות נכח מוכר צעיר שהיא הרגישה כלפיו רגשות מיניים. כששמעה אותו מצחקק, התעוררה בה חרדה עזה והיא ברחה מהמקום. פרויד טען, באמצעות מושג ה׳איחזור׳, כי הצחוק של המוכר (בהווה) נקשר לאירוע המגע (בעבר) וחיבור זה יצר משמעות מינית וטראומטית, מה שעורר את החרדה.
התיאור של פרויד נעוץ במציאות ולא בטיפול (מה שבעיניי מחזק את הידיעה אודות החוסן נפשי ותהליכים שמתרחשים גם באופן טבעי). נדמה לי שזו דוגמא קלאסית גם להתרחשות בחדר הטיפול. פעמים רבות מטופלים מספרים אירועי עבר שנחווים כזיכרון סתמי, אבל ראויים לקבל הכרה תחת כותרת ״טראומה״. אם לדבר במונחים של שחזור והתנהגות, הרי שהפעולה הכפויה בהווה היא עיקור המשמעות הטראומטית כשהזיכרון מסופר. התייחסות שלי כמטפלת לאירוע כאל ״טראומה״, יכולה מאד לאיים ולעורר זעם ותחושות קשות שנלוו לאירוע המקורי אבל יופנו כלפי כמטפלת. פתרון קלאסי במצבים כאלה, שעוזר בהבניה מחודשת של זיכרון ויחסים הוא התייחסות מרוככת והדרגתית, דרך שימוש במילים פחות מאיימות (כמו ״אירוע קשה״ או ״מכונן״).
במילים אחרות: ׳העברה׳ היא חזרה עיקשת של העבר כמשא כבד, בעוד ש ה׳איחזור׳ הוא היצירה מחדש של העבר דרך טעינת משמעות בהווה.
לסיכום, עבודה טיפולית דרך העברה ואיחזור אינה חקירה בלשית אחר העובדות, אלא הזמנה ליצירת שפה משותפת ונרטיב אישי ובין אישי. כשאנחנו מעזות לשהות בתוך השחזור בלי להבהל ממנו (עוד רבות ידובר על אנאקאטמנט בהמשך), העבר מפסיק להיות תסריט קפוא בזמן שגוזר עלינו את גורלנו, והוא ניתן לעריכה מחדש.
ועדיין, המחשבה שכל התהליך הדרמטי הזה קורה רק בתוך נפשה של המטופלת, בעוד המטפלת יושבת בצד כלוח חלק וניטרלי, ממשיכה להרגיז אותי. כדי להבין איך המעבדה הזו פועלת באמת – בשתיים, בתוך שדה של השפעות הדדיות – נצטרך להמתין במסע אל השלב הבא: העברה-נגדית. שם, לשמחת כולנו, כבר אי אפשר להוציא את המטפלת מהסיפור.
בתמונה שיצר Gemini יש סרט פילם ישן קרוע שמחכה לאיחזור ומספר עלי עוד פרט קטן.