טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
025 | סובלימציה
סובלימציה או: ״אין לי מה להביא״ כעדוּת להתפתחות
אני יכולה להאשים את החגים בכך שלקח לי הרבה זמן לכתוב את הטקסט על סובלימציה, אבל זה יהיה הסבר שטחי שלא יורד לעומק הדברים. ניקח את המשפט שנזרק לחלל האוויר בתחילת פגישה ״סליחה שאיחרתי לפגישה, האוטובוס התעכב״. גם אם נניח שההסבר אמיתי ומציאותי, הוא אולי מסתיר חלקים תוקפניים או מענישים שקשורים ביחסים, שאילו יכלו להתבטא היו נאמרים כך – ״את בכלל שמה לב למאמץ שאני משקיעה פה ביחס אליך?״. קל לקרוא את האמירות האלה בקונטקסט של טיפול, אבל זה לא ייחודי ובהחלט יכול להיאמר בסיטואציות אחרות.
היה משהו קריר, יבש ולא מסעיר במפגש הקבוצתי שהיה לנו על סובלימציה ובטקסטים שנלוו אליו. שאלתי את עצמי האם יש קשר בין התיאוריה הלא מרגשת למהות הסובלימציה, ובקריאה חוזרת גיליתי שאכן כך (מרגש בפני עצמו, נכון?!). ובמילים פשוטות, סובלימציה היא התהליך הנפשי בו האנרגיה היצרית (ליבידו, מין, תוקפנות וכו׳) עוברת שינוי (ניטרול, דה-סקסואליזציה) מפורקן גופני אל עבר אובייקטים, מטרות ועשייה בעלת ערך אישי וחברתי. בראשית הפסיכואנליזה והפילוסופיה המהלך הזה יוחס להישגים תרבותיים כבירים (שלא לומר נשגבים) אבל בחשיבה הקלינית העכשווית סובלימציה היא מנגנון יומיומי של סימבוליזציה ומנטליזציה. דרך מציאת מילים ותיאור התרחשות פנימית הנפש מעבדת חוויות של טראומה, אֵבֶל ואובדן. החוויה הרגשית המציפה (חרדה = תגובות גופניות) שמצליחה להתבטא במילים מסייעת בתהליכי התמרה ושינוי נפשי מבני. הנפש עוברת מדרמה יצרית סוערת למצב בו התשוקה והסבל אינם נעלמים או מודחקים, אלא ניתן להתבונן עליהם ממרחק בטוח, להקנות להם משמעות ולחיות באופן יותר נינוח וברווחה.
התנועה הטיפולית: מסערה וריגוש אל יציבות ונינוחות
אין לי ספק שהתנועה שאני עומדת לתאר כאן מוכרת לכל מטפלת ומטפל באשר הם, והיא גם מגובה במחקרים שעוסקים בסוגית השינוי בפסיכותרפיה (לא חלק מה׳מחברת׳ הפסיכואנליטית הזו והרבה מעבר לזווית של המאמר הנוכחי). לעניינו אשאר ממוקדת וצנועה בנושא לשמו התכנסנו – סובלימציה.
השלבים הראשונים במפגש הטיפולי מתאפיינים בחוויה רגשית מטלטלת. זה מתחיל בסבל האנושי שמעיק על האדם, מציף אותו מדי ומניע אותו לחפש טיפול. הבירור המקדים שעוסק בשאלה המשותפת ״האם אנחנו יכולים לצאת לדרך הזו יחד?״ דרך הפגישות הראשונות גם מלווה בתנועה נמרצת ודרמטית שכוללת שינוי משמעותי בחוויה של המטופל וגם בתחושה הרגשית שלו.
המטופל/ת יספרו על הסערה הרוגשת במפגש הטיפולי בדרכים שונות. למשל כך – ״את לא מבינה מה קרה מאז הפגישה האחרונה שלנו״; או ״חשבתי על זה המון והבנתי שאני עושה שוב מאותו הדבר והגיע הזמן למשהו אחר״; לפעמים ״את לא תאמיני! הצלחתי להגיד בדיוק את מה שרציתי וזה עבד!״; וגם למרבה הצער ״אבל כל כך התאמצתי… למה זה לא משתנה?״.
עם הזמן והתקדמות הטיפול (קצר מועד או דינמי ארוך שנים) הקצב הסוער מפנה את מקומו. גרף השינוי מתמתן, תחושת הריגוש יורדת, הסבל האנושי פוחת (יותר נכון לומר שיכולת ההתמודדות עם הסבל משתפרת) ויש תחושה עמוקה של יציבות ונינוחות. לעתים העדוּת לכך תהיה דרך המשפט ״אין לי מה להביא״ (שאפשר לפרש כתקיעות, התנגדות או ניסיון להעיר את היחסים המשעממים אבל אנחנו עוסקים בסובלימציה הפעם).
דרך משקפי הסובלימציה הלן דויטש (Deutsch, 1989) רואה בכך סימן להתפתחות נפשית. המאבק הנפשי הסוער שהתבטא במצוקות פנימיות וביחסים מעורערים עם אחרים והעולם נרגע בזכות היכולת הנפשית להרמוניה ושיתוף פעולה של חלקי הנפש. האני טען (Hani, 1999) שעוצמת הדרמה הפנימית (שמתבטאת גם ביחסי העברה) פוחתת ככל שהמטופל מסוגל יותר בעיבוד אובדן ואֵבֶל הקשורים ביחסים מוקדמים, מה שמפנה מקום ליצירתיות, גמישות ומבנה נפשי עצמאי ומסתגל יותר.
כלומר, את האמירה ״אין לי מה להביא״ ניתן להבין לא כביטוי לריקנות פתולוגית, התנגדות או ניסיון לקנטר את המטפל/ת במטרה להעיר את היחסים אלא כראיה לכך שהסימפטום הסוער הוחלף ביכולת היומיומית, הפשוטה שלא לומר אגבית, לחיות, לעבוד, ליצור ולהיות בנינוחות פנימית וחיצונית. הסובלימציה התיאורטית היא למעשה יכולת נפשית גמישה שמאפשרת להחזיק את החיים ללא צורך בדרמה מיותרת או שחורגת מגבולות היצירה.
סובלימציה בשניים
כמטפלת התייחסותית נוח לי לנסח משפטים שמביעים אכפתיות, דאגה ורצון פעיל להפחית סבל כלפי מטופלים. זו אינה פעולה חריגה וכמעט כל מטפל ומטפלת שאני מכירה נוטים לכך. יחד עם זאת, העמדה השמרנית, כמו גם התפיסה הציבורית הפופולרית, רואות לא פעם בהבעות חום מהסוג הזה כיציאה מהתפקיד האנליטי או פגיעה בנייטרליות. גם גישות עכשוויות עוסקות בשאלה האתית בנוגע לכיוון הטיפול ומדגישות את המנדט הבלעדי של המטופל על השינוי בחייו (סוגיה מרתקת לכשעצמה שחורגת מגבולות מאמר זה).
כל מי שהביעו אי פעם אפילו שבריר ממעורבות כזו, בוודאי נתקלו בתגובות מופתעות נוסח ״באמת אכפת לך ממני? איך זה יכול להיות? את הרי מקבלת כסף״. תהייה מוכרת על הדבר המוזר הזה שנקרא טיפול. ואי אפשר להתעלם גם מרכיב ההנאה והתרחבות הלב שמלווים את התגובה הזו מצד המטופל/ת – ובצדק. בטח עבור מי שהסבל שלהם נטוע עמוק בתחושת נטישה וחוסר אמון בעולם.
אני רוצה לקחת את זה עוד צעד קטן קדימה ולבחון כיצד האינטרס העמוק שלי כמטפלת, לעזור למטופל/ת, קשור גם בסובלימציה של החלקים היצריים שלי עצמי, וכיצד הוא תורם לתנועה מהסערה הראשונית להתייצבות הנינוחה בהמשך. פניתי ל׳מחברת׳ שהניבה כמה כיווני מחשבה מעניינים, לאחר שטענה בפסקנות ״הבחירה במקצוע טיפולי (ובנוכחות בתוך החדר) היא עצמה תוצר מובהק של סובלימציה דחפית״.
אז מה הם אותם מקורות דחפיים שמתבטאים כאינטרס טיפולי?
הפסיכואנליזה מזהה כי מאחורי הסקרנות הקלינית עומדים דחפים מוקדמים: הדחף האפיסטמופילי (לדעת ולחקור), מציצנות, שליטה ותוקפנות. למעשה אפשר לטעון כי העבודה הטיפולית היא סובלימציה מרשימה של דחפים אלו. חודרנות, שליטה הרסנית, מציצנות פוגענית מותמרות להקשבה עמוקה, חקירה משותפת ועבודת פירוש.
המטפלת, בהיותה אנושית (ואולי גם מטופלת בעצמה במרחב אחר) אינה חפה מפציעות מוקדמות והפנמה של אובייקטים רעים ויחסים הדורשים תיקון. תהליכי סובלימציה קשורים במהותם בהתפתחות היכולת לשאת אובדן ולעבד חלקים טראומטיים ובכך להתמיר אבל ואובדן ליצירה. הרצון של המטפלת אינו מנותק מההיסטוריה הנפשית שלה עצמה והוא קשור באופן עוצמתי לרצונה לעזור למטופל ולהפחית את סבלו. בהמשך להלן דויטש (1989), המפגש הקליני עם תכנים של סבל אנושי עמוק, זעם, קורבנות ותוקפנות יכול לעורר במטפלת חרדה, הצפה וחוסר אונים. כשאני אומרת למטופלת ״יש לי אינטרס שתסבלי פחות״ זה הרבה מעבר ל״אכפת לי ממך״. זו כנות מביכה ביחס למתרחש אצל כל אחת מאיתנו ובינינו, כי כשהיא תחווה שקט פנימי והרמוניה נפשית גם אני אוכל להנות מהם, איתה ובתוכי.
לסיכום, המאמר הזה התחיל בהצהרה שלי ״אין לי מה להבין״. בהקבלה טקסטואלית זה כמו המטופל ש״אין לו מה להביא״. אפשר היה לקרוא את זה כהתנגדות, תקיעות או שעמום אבל נתקעתי בתוכן של סובלימציה יותר מדי זמן וזה אילץ אותי לחפור קצת. מה שהתחיל אצלי כקריאה משועממת של חומרים תיאורטיים סובלימטיביים קיבל תפנית, אולי בדומה למה שמתרחש בתהליך טיפולי המשקף חוויה נפשית פנימית. בסופו של דבר, סובלימציה אינה שמורה רק להישגים מרעישי עולם, אלא ליכולת יומיומית פשוטה לחיות וליצור משמעות. הדחף שלי כמטפלת לחקור, להשפיע ולעזור לאחר מותמר לעבודה טיפולית בה אני מוצאת ערך ומרגוע נפשי. בדומה למטופל שמבקש לעצמו מזור נפשי. ההתפתחות העצמאית, הנינוחות והאיזון הפנימי שהם תוצאותיה של הסובלימציה הם עתה מנת חלקנו. הטיפול עזר. אפשר להמשיך הלאה.