טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
026 | סימפטום
אין טיפול בלי סימפטום.
כן, חובבי ויניקוט, זו אכן פרפראזה מתיימרת על המשפט המפורסם שלו ״There is no such thing as an infant״, אליו נגיע בהמשך כשניכנס לקומת הרגרסיביים. בינתיים אנחנו בחתימת הקומה הראשונה של פרויד והאורתודוקסים.
אין טיפול בלי סימפטום, כי רק הסימפטום מניע את האדם לחתור לשינוי ולבקש עזרה. אז מהו סימפטום? מה מרכיב את המנוע הנפשי בבסיסו? ואיך אפשר להיפטר ממנו?
עבודה עם נשים וגברים שמתמודדים עם הפרעות אכילה לימדו אותי רבות על מורכבות הקשיים שלהם. במאמר הזה אתמקד בסימפטומים של הפרעות אכילה בניסיון להעמיק עוד בהבנה זו. מצד אחד, אתייחס לסימפטומים באופן גינרי, כדפוס או צורה של דבר. במובן הזה, סימפטום הוא סימפטום הוא סימפטום, בין אם הוא צמצום אכילה, ספורט, פעולות מפצות אחרות, וגם חרדה, דיכאון, פגיעות עצמיות, התמכרויות ועוד. סימפטום יכול להיות גם הצהרת קושי שאינה אבחנה קלאסית כמו ״אני תמיד בוחרת מקומות עבודה לא מספקים״ או ״לא טוב לי בזוגיות הזו, וזה משהו שקורה לי שוב ושוב״. מצד שני, בטיפול לעולם לא נסתפק בכותרת ותמיד נחתור להקשיב לסיפור הייחודי של האדם מעבר לסימפטום. כלומר, תחת האבחנה אנורקסיה תמיד יהיה קיים סימפטום של ״צמצום אכילה״, אבל סיפור הצמצום של מטופלת א׳ לא דומה לסיפור הצמצום של מטופל ג׳, כמו גם התגלמות הצמצום האופיינית להם ביחסים הטיפוליים.
סימפטום – הגדרה ומבנה
מעולמי ההתייחסותי מיודע הטראומה, סימפטום הוא ביטוי של מנגנון התמודדות עם מצבי משבר חריפים (טראומה נפשית לסוגיה), השומר על המבנה הנפשי הכולל והיחסים עם האחר. זו השמעת קול נפשי שנאלץ להאלם, דרך התנהגות וגוף שמקבלים מענה מאחרים בסביבה. אבל אנחנו עדיין בקומה הפרוידיאנית אורתודוקסית ולכן פניתי ל׳מחברת׳ כדי לארגן את המחשבות שלי דרך השפה הזו ומצאתי חשיבה דומה בהמשגה אחרת. אני מחזיקה בדמיוני נערה שהחלה לצמצם בחריפות את האכילה שלה, וירדה משמעותית במשקל, מה שבאופן טבעי מעורר דאגה בסביבתה כולל בירור רפואי מקיף ומציאת פתרונות טיפוליים. מקור מצוקתה הנפשית אינו ברור, לה או לאחרים, אבל כהנחת יסוד הוא קיים (בין אם בעבר מוקדם ופרה-סימבולי ובין אם בעקבות אירוע ידוע לכל).
צמצום האכילה עבור אותה נערה, לפי מקורות ׳המחברת׳ יהיה:
- פתרון שהוא פשרה – כשהאגו מזהה סכנה נפשית פנימית (חרדה מאובדן האובייקט/אהבה/סירוס וכו׳) נוצר מנגנון הגנה שמונע את ההצפה הרגשית. צמצום האכילה למשל, פותר את הדחף העמוק (לאהבה וטיפול) שנדחה כשדמויות משמעותיות בחייה לא יכלו לזהות את הקושי הראשוני והמוסתר. באופן פרדוקסלי, הוא משקף את צמצום החוויה הנפשית שלה (כלפי פנים וביחסים) אבל גם מאפשר טיפול ודאגה לה.
- זעקה לקשר – האדם חותר לקשר משחר קיומו ויש לנו צורך עמוק לבטא ולתקשר את הצרכים שלנו לזולת. כשהסביבה אוסרת עלינו לבטא את הצרכים שלנו, בין השאר על ידי דחייתם, התוכן המודחק חייב לפרוץ ולצאת. הסימפטום הוא דרך ביטוי אבל גם ענישה עצמית (רייק אצל ארנולד, 2006). הסבל מהסימפטום הוא אכן זה שדוחף את המטופל לחפש לו פתרון.
- הסטת הדחף – ההקשר המקורי (למשל, צורך באהבה והכרה) מתנתק ומותמר להתנהגות צמצום האכילה. זה מעבר מזירה מאיימת ובלתי נסבלת אל זירה קונקרטית (אוכל וגוף), מרוחקת ונגישה יותר לניהול ושליטה.
פתרון הסימפטום נדמה כ-win-win. האימה הבלתי נסבלת מושתקת ועדיין מתקבל מענה מסוים שמספק שקט תעשייתי. אבל בפועל, הסבל נותר בעינו, לה וגם לסביבה שלה. בעולם הפרעות האכילה קל מאד להבין את זה – מצוקה רגשית לא יכולה לקבל מענה דרך החומר הקונקרטי (אוכל). להפך זה אפילו עוד יותר ברור. מישהו מעלה על דעתו לחקור את החוויה הרגשית סביב ׳רָעָב׳ אצל אדם שנכנס למסעדה ומבקש לאכול?
אני מוכרחה לסייג כאן סימפטומים שמהותם שליטה וירידה במשקל (צמצום, ספורט אובססיבי, התנהגויות מפצות). אלו לרוב התנהגויות שלא נחוות כמעוררות סבל אצל האדם, לפחות לא באופן ישיר וקוהרנטי. הדיון בסוגיה הזו רחב בהרבה ממה שאוכל להתייחס אליו במאמר זה ולכן לא אעסוק בו.
להקשיב לסימפטום (במקום להילחם בו)
עם ההבנה שסימפטום הוא לא תקלה מקרית אלא מנגנון התמודדות ששומר על הנפש מפני הצפה (ויש שיגידו התפרקות) ועל קיום היחסים עם אחרים, אפשר לצאת לדרך שהיא לא מלחמה. כל ניסיון להכחיד את הסימפטום מבלי לתת מענה למצוקה הנפשית בבסיסו יתקל בהתנגדות (מוצדקת ביותר!), מאבק הישרדותי על הקיום. שכיח מאד לשמוע מטופלת עם הפרעות אכילה טוענת ״אל תכריחו אותי לאכול! זה הדבר היחיד שעוזר לי באמת!״. היא צודקת. כל עוד אין לה אלטרנטיבות אחרות, היא תלחם עד חורמה לשמור על מה שיש לה. זה רלבנטי גם למצבים מסכני חיים, אם כי הרחבה בנושא הזה לא אפשרית תחת מגבלות המאמר הנוכחי.
- מציאת מילים – הסימפטום הוא ביטוי התנהגותי קונקרטי, ונרצה למצוא לו מילים שיתארו את החוויה הנפשית הסימבולית. רייק (אצל ארנולד, 2006) טען שהפעולה הפסיכואנליטית היא תרגום הסימפטום למילים ושפה. זו הקשבה אל מה שנמצא מעבר לקונקרטי. אני תמיד מציעה למטופלות/ים לנסח מחדש תוך השמטה מכוונת של המילים שמתייחסות לגוף, אוכל או משקל. מטופלת שלי כינתה את זה ״תרגיל אייל שני״, כשהיא מתייחסת לאופן הרומנטי והסימבולי בו הוא מדבר על אוכל. כך למשל, מטופלת שמתמודדת עם התקפי אכילה יכולה לתרגם מחדש את המשפט ״לא יכולתי לעמוד בפני שולחן המתוקים שפתחו שם! הכל היה נראה כל כך טעים!״ לאמירה כמו, ״רציתי כל כך ולא יכולתי לעצור את עצמי מלרצות״. האמירה הקונקרטית חוסמת אותנו ומשאירה את השיח ברובד הממשי, הסימפטומטי ובחלקו גם נורמטיבי (בינינו, מי יכול לעמוד בפני שולחן מתוקים???). האמירה הסימבולית פותחת לנו צוהר לעולם נפשי חבוי ומבוייש.
- חווית ההפתעה – רייק (Reik, 1933) ניסח רעיון שהקדים את זמנו וטען שהריפוי בטיפול מתרחש מתוך חווית ההפתעה בין ה׳לא מודע׳ של המטופל ל׳לא מודע׳ של המטפל. תואם לתקופתו, הוא מניח את יסוד השינוי בפירוש המדויק שמנסח המטפל למטופל. זוהי עובדה נפשית שיש לחמוק ממנה אך גם מתקיימת ציפייה אליה, בו זמנית. כמו שמטופלת יכולה להמנע מלומר דבר מה למטפלת ״כי זה מה שיהפוך את זה לאמיתי״, כך פועל הפירוש לפי רייק. המטפלת מעניקה חיים דרך המילים לאותם חלקים מודחקים או מושתקים והופכת אותם ל׳אמיתיים׳ בחדר. ואי אפשר בלי הטוויסט ההתייחסותי שרייק מנסח בשלב כל כך מוקדם. הפירוש המפתיע של רייק הוא לא חישוב אינטלקטואלי קר ומרוחק. הפירוש הרייקיאני הוא תולדה של הישענות המטפלת על ה׳לא מודע׳ שלה, מוכנותה לנטוש תיאוריה נוקשה והקשבה מתוך מאגר הסבל האנושי שחוותה בחייה. כך, כשהיא מעזה לומר את מה שאי אפשר לומר, שתי נפשות נפגשות בחדר ושתיהן מגלות שהאמת לא מפרקת אותן, כל אחת לחוד וביחד.
- הקניית משמעות בין אישית – סימפטומים חריפים של הפרעת אכילה (בעיקר אנורקסיה) פועלים בעוצמה על הסביבה, בין השאר בשל הסכנה שמרחפת מעל. הדבר לא פוסח על היחסים הטיפוליים, וזה לא נדיר לגלות את המטופלת והמטפלת לכודות במעגל הסימפטום שמאלץ אותן לקיים שיח קונקרטי המרחיק אותן מהחוויה הסובייקטיבית של המטופלת והאינטרסובייקטיבית המשותפת להן. כך הן מוצאות את עצמן פגישה אחר פגישה, מדברות על התפריט, על נחיצות העלייה במשקל, על הקושי לשנות התנהגות כדי להפסיק התנהגות פוגענית וכו׳. גאבארד (Gabbard, 2001) מציע להתמקד ביחסי ההעברה, לזהות כיצד הסימפטום מתגלם ביחסים הטיפוליים ולמצוא דרכים חדשות שיגשרו בין המטופלת למטפלת/אחרים בעולמה.
לסיכום, הסימפטום הוא המנוע הראשוני שמביא את המטופלת אל הקליניקה ומניע אותה לחפש אחר הקלה. שינוי יכול להתרחש כשנתייחס לסימפטום לא כאל אויב שיש להכחיד, אלא כאמצעי מגן הישרדותי. הסימפטום מגן על המבנה הנפשי מפני התפרקות ועל היחסים. ככזה, הוא זועק כלפי חוץ זעקה אילמת, נפשית, מודעת או שלא מודעת, שמתחפשת להתנהגות שמעוררת סבל במטופל ובאחרים משמעותיים לו. העבודה הטיפולית מזמינה אותנו להקשיב לסיפור שלו, לתרגם את הקונקרטי לסימבולי דרך מילים, דרך הסכמה לחוויה מפתיעה, מפחידה אך גם מרגשת. עם הזמן, הסימפטום מאבד מנחיצותו. אפשר להניח להגנות, לנוח ואפילו להנות.
בתמונה, Gemini מחבר באופן מפתיע בין העגבניה הסתמית לתקופה הרומנטית של שנות השלושים של המאה הקודמת.