עדות אילמת בלב הארמון: סיפור הפרעת האכילה של הנסיכה דיאנה

הפרעות אכילה נתפסות כמלחמה מול אוכל וגוף אבל האמת מורכבת בהרבה. סיפור ההתמודדות של הנסיכה דיאנה עם הבולימיה ממנה סבלה הוא דוגמא קלאסית לעדות האילמת שנושא הגוף במצבי טראומה. בפוסט זה אני מתחקה אחר הקשר הכואב בין חוויות טראומטיות התייחסותיות (בעבר ובהווה) לבין הפרעות אכילה, דרך סיפורה המרגש של הנסיכה דיאנה. אנסה להסביר כיצד טראומה התייחסותית יוצרת כאב חסר מילים, וכיצד הסימפטום, שנראה מבחוץ כהרסני, הוא למעשה פתרון הישרדותי נפשי. זהו מסע שמעניק היגיון ומקום של כבוד למגיני הנפש.

 

מאחורי החיוך המלכותי: כשבולימיה הופכת למנגנון הישרדות

הנסיכה דיאנה ספנסר (1961-1997) הייתה במשך שנים תמונת מראה של זוהר, חן ושלמות ציבורית. בביוגרפיה על חייה (שנכתבה על ידי אנדרו מורטון בשיתוף מלא איתה) היא סיפרה בגילוי לב נוגע וכואב על כך שמאחורי השמלות המהודרות והחיוך הכובש, הסתתרה מצוקה נפשית קשה שהפכה לסוד הגדול ביותר בבית המלוכה: בולימיה נרבוזה, דיכאון ואובדנות. קשה להבין את אופיה של הפרעת אכילה, ובפרט כשמדובר בדמות אייקונית ואהודה כמו הנסיכה דיאנה, אבל אנסה בכל זאת לעמוד במשימה המורכבת הזו.
אני חובבת סיפורים היסטוריים, ובעיקר את אלו של בית המלוכה הבריטי, וכשקראתי את הביוגרפיה של דיאנה, כהרגלי דרך משקפי הטראומה ההתייחסותית, נחשפתי לאמת מכאיבה שהיוותה השראה לפוסט הזה. הפרעת האכילה (לצד הדיכאון, החרדה, הניסיונות האובדניים ועוד מצבים קשים ומורכבים עליהם היא מספרת) היו דרכה של דיאנה לשרוד מציאות טראומטית. הבולימיה שלה הייתה עדות אילמת לשבר עמוק ביחסים שחוותה בנישואיה לנסיך צ'ארלס. יחד עם זאת, לא כל מערכת נישואין אומללה מובילה להפרעת אכילה. וכך היה גם במקרה של הנסיכה דיאנה. אמנם הפרעת האכילה התפרצה כשבוע לאחר האירוסים שלהם אבל במהלך חייה המוקדמים כבר היו כמה וכמה גורמים שהזינו את המצע עליו הפרעת האכילה יכלה להתפתח. בפוסט זה אני מנסה להתחקות אחר סיפור הטראומה של הנסיכה דיאנה, כפי שבסופו של דבר התגלם בהתפרצות של הפרעת אכילה קשה. צעד צעד נעקוב אחר הרגעים השונים שבהם הלחץ המלכותי הבלתי נסבל יצר פתרון הישרדותי בצורת סימפטום.

פצע הילדות: הכשל ההורי שהפך לרעב ללא הכרה

דיאנה מספרת כי נישואיה לצ׳ארלס היוו טריגר (אירוע מניע) הרסני בעקבותיו התפרצה הפרעת האכילה. עדיין, אנשים רבים חווים משברים חריפים במהלך חייהם ואינם מפתחים הפרעת אכילה. אז מהו בעצם ההסבר למה שקרה לדיאנה? למעשה, ידוע לנו כי הגורמים להתפתחות הפרעות אכילה באשר הן, הם רבים ומגוונים וכוללים גורמים גנטיים (מולדים או אפיגנטיים), סביבתיים, משפחתיים, אישיותיים והתפתחותיים (כולל אירועים טראומטיים, גלויים או סמויים, בודדים או מתמשכים, באדם עצמו או בסביבתו הקרובה).
הפרעות אכילה אינן נוצרות בוואקום; הן יכולות לשגשג על קרקע פוריה שמקורה בחוויות ילדות בהן הצרכים של הילד/ה לא קיבלו מענה רגשי מההורים והסביבה. חשוב לזכור שפעמים רבות לא מדובר בכוונת זדון (כמו במצבי התעללות) אלא במשברים חריפים שפוקדים את המשפחה ופוגעים ביכולת של ההורים להיות פנויים רגשית (לקריאה נוספת ״הדרמה מאחורי הקלעים״).

כדי להבין את התפתחות הבולימיה של דיאנה, עלינו לחזור אחורה בזמן, אל תקופת חייה המוקדמת ואף טרם היוולדה. דיאנה גדלה במשפחת האצולה לבית ספנסר, אך ילדותה הייתה רחוקה מלהיות יציבה בשל אירועים טראומטיים קשים שהתרחשו בשנות חייה המוקדמות ויצרו מציאות בה ההורים התקשו להיענות לצרכים של דיאנה הקטנה – מותו של אחיה ג׳ון, האשמת האם ואלימות האב כלפיה ומשבר גירושין חריף.

מותו של ג׳ון (1960)
הוריה של דיאנה נישאו ב-1954, אז אימה פרנסס הייתה בת 18, ואביה, הרוזן השמיני ג'ון ספנסר, היה בן 30. לזוג נולדו בתחילה שתי בנות: שרה (1955) וג'יין (1957). כמו בכל משפחת אצולה בריטית, גם כאן הלחץ להביא לעולם יורש זכר היה עצום. השמחה הגדולה בלידתו של ג'ון ב-1960 הסתיימה בטרגדיה. כמה שעות לאחר היוולדו, הוא נפטר בשל מומים קשים מהם סבל.
פטירה של תינוק, בוודאי כל כך רצוי, מותירה חלל נפשי עצום לא רק בהורים אלא במשפחה כולה, כולל בילדים, גם אלו שעתידים לבוא. וכך קרה גם במשפחת ספנסר. דיאנה (1961), שנולדה כשנה לאחר מותו של ג׳ון, היוותה אכזבה בעיקר לאביה. ״הייתי צריכה להיוולד בן״ היא מספרת. הוריה שציפו כל כך לבן, לא חשבו על שמות לבנות, ושמה ניתן לה רק שבוע לאחר הלידה – דיאנה פרנסס. זאת ועוד, על ״כשלונה״ בהבאת בן זכר, אימה נשלחה לבדיקות רפואיות מקיפות וחודרניות, והאשמתה במותו היתה ישירה ומובלעת.
על רקע אירועים קשים אלו וסביבת המלוכה הדוחקת את המשפחה אפשר להבין איך האווירה בבית הופכת לקשה, מדוכאת, מנוכרת ואף אלימה. אין מידע בספר על התקופה טרום לידתה של דיאנה, אך זיכרונותיה ביחס לאקלים המשפחתי מותירים רושם עז של אלימות פיזית ורגשית שהותירו בה חותם עמוק והגיעו לשיא סביב הגירושין של הוריה (שיש לזכור, היו חריגים מאד לתקופתם ולמעמדם החברתי, מה שהוסיף על חריפות המשבר).

בדידות, נטישה ואיום קיומי
הוריה התגרשו כשהיתה בת שבע (ואחיה הצעיר ממנה היה כבן ארבע), במהלך גירושין ארוך ומסוכסך, בצילו היא חוותה תחושת נטישה, בדידות תהומית ונאלצה לא פעם ״לבחור״ ביניהם. ילדה כל כך צעירה שחיה במציאות קשה שכזו, תלויה בהוריה באופן מוחלט, פיזית ורגשית, ולכן מרגישה איום מתמיד על קיומה. איום כזה משפיע לא רק נפשית והתנהגותית אלא ממש פיזיולוגית, בשל הטבעות במוח המתרחשות במהלך ההתפתחות המוקדמת. זו הסיבה שדיאנה (ואנשים אחרים שחוו מציאות דומה) הופכת להיות פגיעה יותר למצבי משבר – המוח והגוף שלה כבר נמצאים בדריכות מתמדת לקראת הסכנה העתידה לבוא, גם אם אינה קיימת יותר. שימו לב איך האיום משתקף בדברים שלה, כשהיא כבר אשה בוגרת ונשואה:
"אני זוכרת את ההחלטה המייסרת ביותר שנאלצתי לקבל אי פעם. שימשתי כשושבינה לבת דודתי הראשונה, והיה עלי ללבוש שמלה יפה לחזרה לקראת החתונה. אמי נתנה לי שמלה ירוקה ואבי נתן לי שמלה לבנה, ושתי השמלות היו כל כך יפות ומכובדות. עד היום אני לא זוכרת איזו מהן לבשתי, אבל אני זוכרת שהייתי בטראומה מוחלטת בגלל זה, כיוון שזה היה עלול להעיד על העדפה" (הדגשות ותרגום שלי)

מנקודת מבט התייחסותית, חוויות מוקדמות מהסוג הזה מניחות יסוד של ׳רעב להכרה׳ (Recognition). ילדה קטנה זקוקה לא רק לטיפול פיזי מיטיב, אלא גם ובעיקר כפי שגם מחקרים רבים מלמדים אותנו, למענה רגשי תואם והיענות לצרכיה וכאביה. כשתינוקת נצמדת לשד או מקבלת הזנה בבקבוק, מי שאוחזים אותה גם יעטפו אותה בבגדים נוחים ובאהבה, יחזיקו אותה קרוב ללוח ליבם, אולי ידברו אליה במילים רכות וייצרו חוויה מרגיעה. אותו דבר יקרה אם הפעוטה תיפול ותקבל מכה מכאיבה, תפחד להיכנס לכיתה א׳ ביום הראשון או תזדקק לעזרה בשיעורי הבית.
המציאות של דיאנה היתה מציאות של טראומה. כבת למשפחת אצולה היא בוודאי זוכה לטיפול מצוות שלם שמצוי בבית. אבל היא לא מקבלת מענה רגשי מהוריה, אותו היא מחפשת תדיר, ואליו היא נשארת ׳רעבה׳. בגיל כל כך צעיר זה רעב אמיתי, גופני, מוחשי ולא רק נפשי. מעבר לכך, היא חיה בבית שיש בו אלימות קשה, פיזית ורגשית, של אביה כלפי אימה, כולל הרחקת אימה.
הגעגוע העז הזה למציאת מערכת יחסים שתתקן את הפצע המוקדם הוא שהופך אותה לפגיעה במיוחד, ומוביל אותה לחפש באופן נואש את התיקון בזוגיות שתבוא. הנישואים המלכותיים נתפסו, באופן לא מודע, כהזדמנות למצוא סוף סוף את אותה אהבה והכרה חסרות. עכשיו נותר לדמיין את גודל השבר כשעם אירוסיה הפנטזיה על הנסיך שיציל אותה משברי חייה – מתנפצת.

התנפצות הפנטזיה: הכניסה ל"כלוב" המלכותי כטריגר

בגיל 16 דיאנה פוגשת לראשונה בצ׳רלס (שהיה בן 28), אז הוא יצא עם אחותה. המפגש הראשון הזה מתואר כמפגש רגשי בין שניים, בו היא מצליחה לראות את העצבות שלו והוא נהנה משמחת החיים שלה. רק שלוש שנים מאוחר יותר, הקשר ביניהם עולה מדרגה. שוב, היא נותנת הכרה עמוקה לאבל בו היה שרוי בעקבות מותו של אדם קרוב מאד, והיא מציעה לו נחמה ושמחה שהוא מקבל בזרועות פתוחות. למרות שלא מתוארת ביניהם אהבה גדולה, והיה ידוע לכל כי משאלת ליבו היא להינשא לאחרת (קמילה פרקר בולס, איתה היה בקשר כל השנים), הלחץ המלכותי משפיע על צ׳רלס, היא מסכימה להצעת הנישואים, והפנטזיה מגיעה לשיא.

פעמים רבות מטופלות/ים ידעו לספר מהו הטריגר שהפעיל את התפרצות ההפרעה, אבל חשוב לא פחות לזכור כי לטריגר תמיד קודמים גורמים רבים נוספים אותם יש להכיר ולחקור בבואנו להבין ולטפל בהפרעת אכילה.

בסיפור של הנסיכה דיאנה השבר מגיע מהר מאד, על פי עדותה שלה, כשבוע לאחר האירוסים. דיאנה זוכרת את הרגע המדויק בו החל הסימפטום.
"זה הכול היה מאוד מוזר, פשוט הרגשתי אומללה. ידעתי שהבולימיה התחילה שבוע אחרי שהתארסנו. בעלי הניח את ידו על קו המותניים שלי ואמר: 'הו, קצת שמנמנים כאן, לא ככה?' וזה הפעיל משהו בתוכי – וגם עניין קמילה, הייתי נואשת, נואשת." (תרגום שלי)

הערה לכאורה תמימה, שנאמרת על ידי צ׳ארלס, מי שאמור להיות בן זוג אוהב ומכיל, בסביבה מלכותית לוחצת ואווירה של בגידות והסתרות, פוגשת את הטראומה ההתייחסותית של דיאנה. המסר המובלע בדבריו היה ברור: ׳אינך ראויה, אינך מתקבלת ואהובה כפי שאת׳, והוא מאשש את תחושת הפגימות הפנימית שהתפתחה בילדותה. בכאבה הגדול, ובאי היכולת שלה למצוא מילים, להסביר לעצמה ולתקשר את מצוקותיה לסביבה, היא פונה לגופה כדי לנהל את תחושותיה הקשות.
כך הבולימיה (וכל סימפטום שהוא) מהווה פתרון נפשי הישרדותי מהיר. זו הדרך לטפל לבד בכאב הרגשי העצום, בבושה ובחוסר האונים. אם לא ניתן לשלוט בעולם החיצוני הקר, ובאהבה שאינה ניתנת להשגה, ניתן לפחות לשלוט באופן מוחלט בגוף ובמה שנכנס אליו. זהו הביטוי הסימפטומטי של טראומה לא מדוברת ביחסים בין אנשים (בעבר ובהווה); הגוף הופך לזירת מאבק, במקום שבו הנפש נאלמה והמילים נעלמו.

הפרעת האכילה כעדות אילמת: דפוסי אכילה כביטוי הישרדותי של הטראומה

כשהנפש מיוסרת והיא חסרת מילים – הגוף נכנס לפעולה. הרעב הממשי המאיים מהעבר עולה מחדש ומתבטא דרך הגוף. הפרעת האכילה אינה עוסקת באמת באוכל וגוף; היא ביטוי קריטי ומיידי לכאב רגשי, שהנפש אינה יכולה לשאתו והמילים חסרות. מנקודת מבט התייחסותית ומיודעת טראומה, הבולימיה של דיאנה היא עדות אילמת לטראומות המרובות שחוותה לאורך חייה – משפחת אצולה הכנועה לתכתיבים חברתיים נוקשים, אובדן אח, האשמת אימה ב׳כישלון׳ הולדת יורש עצר, שבר ביחסים בין הוריה עד כדי אלימות פיזית ורגשית, ריחוק וניכור רגשי במשפחה שממשיך ביתר שאת במערכת היחסים המנוכרת עם צ׳ארלס ובדידותה בארמון המלוכה. ראוי מאד לציין כי על פי סיפורה, היא ביטאה את מצוקותיה בדרכים שונות, גם בפניה ישירה (ידעה לנסח למילים קשיים שונים בעיקר הקשורים ביחסים עם צ׳ארלס ובתפקידה האימהי) וגם באופן עקיף (ביטויי חרדה, דיכאון ופגיעות עצמיות) אך אלו נותרו ללא מענה והעמיקו את הקושי.

הבולימיה כ'פתרון' לחוויה הנפשית
האטיולוגיה של הפרעות אכילה מבוססת על ההנחה שהסימפטום הוא פתרון הישרדותי לניהול מצבי רגש בלתי נסבלים, כמו בושה, אשמה וזעם שלא מקבלים הכרה מאנשים משמעותיים בסביבת האדם. עבור דיאנה, הערתו של צ'ארלס הייתה הרגע שבו הטראומה השתחזרה, כאילו זועקת באוזניה כמה היא אינה אהובה, אינה רצויה כפי שהיא, אינה מתקבלת. כשפניותיה לעזרה לא נענות, והכאב גדול מנשוא, הסימפטום כמו מהווה ׳פורקן׳ ללחץ הנפשי, ולכן מספק הרגעה ומענה של וויסות רגשי. זו אמנם אשליה, אך היא יעילה במיוחד ולכן יכולה להשמר לאורך שנים ארוכות.

החלמתה של דיאנה מהבולימיה (ושלל הסימפטומים מהם סבלה) דרשה ממנה מהלך ארוך ואמיץ של טיפול. היא נעזרה בסביבתה הקרובה והאוהבת ופנתה לטיפול מקצועי. המילים שמצאו את דרכן לספר התגבשו בתוכה כחלק ממסע ההחלמה שלה, וכך גם קורה בטיפול. כאב וסבל נפשי הכרוכים בחוסר היענות לצרכים אנושיים (מוקדמים או עכשוויים) הם הרבה פעמים חסרי מילים. אם הם תוצאה של חוויות חיים מוקדמות, בעיקר בגילאים הצעירים, הם התרחשו עוד טרם התגבשות השפה. אירועים טראומטיים מאוחרים יותר, מגיל ההתבגרות ואילך, מתרחשים כשהאישיות מעוצבת במידה מספקת, וקיימת שפה. הטיפול מעניק לחוויות טראומטיות מילים והסבר, ולסימפטומים היגיון ומקום של כבוד כמגיני הנפש. לכן, טיפול בהפרעות אכילה, כפי שהיה גם עם הנסיכה דיאנה, הינו לרוב מסע ארוך שנים, היודע עליות ומורדות, אך כפי שהיא הצליחה להוכיח (וגם ידוע ממחקרים וניסיון קליני) – החלמה מלאה היא אפשרית תמיד.

ברגישותה הרבה, שאפשר לקשר אותה לתולדות חייה, דיאנה ידעה להגיע ללב אנשים, הבינה מכאובי נפש וגוף בצורתם העמוקה ביותר, וסיפקה נחמה ותמיכה לאנשים רבים.

סיפורה הוא סיפור של כאב וטרגדיה אך גם השראה וניצחון הרוח.

***

Morton, A. (2017). Diana: her true story–in her own words. Simon and Schuster.‏

0
נשמח לתגובה שלך.x
Cookie settings
אנחנו מכבדים את פרטיותך
אנחנו משתמשים בעוגיות כדי לשפר את חוויית הגלישה, להציג פרסומות או תוכן מותאמים ולנתח את התנועה באתר. בלחיצה על "אשר הכול" אתה מסכים לשימוש בעוגיות.