טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם
022 | התסביך האדיפלי
המשולש האדיפלי בחשיבה קלינית עכשווית
נדמה לי של״תסביך האדיפלי״ יש את יחסי הציבור הכי סוערים ומורכבים שאפשר להעלות על הדעת. אחד המושגים הכי מזוהה עם פרויד, שהצליח להשתחל לתודעה ציבורית פופולרית ובוודאי תאם תפיסות מסורתיות ושמרניות מלפני מאה שנה ויותר. אבל האם המושג רלבנטי גם לימינו? איזה שימוש קליני עכשווי, אם בכלל, ניתן לעשות בו? ואיך המושג יכול להיות קשור גם להפרעות אכילה?
אישית אני מעדיפה את המושג ״משולש אדיפלי״, שרווח גם במקורות, כי הוא מדגיש את ההיבט המבני והדינמי לעומת המילה ״תסביך״ שמשתמע ממנה קונפליקט תוך נפשי ותיאור של בעיה. לכן מעתה והלאה אשתמש במונח – משולש אדיפלי.
אדיפוס של שנות ה-2000
כשפרויד הוגה ועוסק במושג, בסוף המאה ה-19, הוא נשען על ניסיון חייו והאנליזה שהוא עורך לעצמו. לכן יש לנו נטייה טבעית לחשוב על מבנה משפחתי מסורתי – אמא, אבא וילד. אלא שבעולם המודרני, בו קיימים מבנים משפחתיים מגוונים – החל מהורות יחידנית (מבחירה או שלא), דרך זוגיות להט״בית ועד הורות משותפת או איחוד משפחות פרק ב' – התפיסה והחשיבה הקלינית חייבות להשתנות גם הן.
כדי להבין את המשולש האדיפלי כיום, במקום לחשוב על מבנה משפחתי של אבא-אמא-ילד, נוכל להתבונן על הפונקציות השונות שההורים מגלמים בחיי הילד/ה, במציאות, ביחסים ובעולם התוך נפשי. אין חולק על כך שמבחינה ביולוגית לכל ילד יש בהכרח אבא ואמא, לא משנה המבנה המשפחתי אליו הוא נולד. יחד עם זאת, ביולוגיה לא מכתיבה בהכרח את המבנה הפסיכולוגי שלנו. בולאס (Bollas, 1996) הציע לראות בהורים כמי שמייצגים פונקציות הוריות מסוימות, המעצבות את נפש הילד/ה, אותן הוא כינה ״סדר אימהי״ ו״סדר אבהי״. חשוב להדגיש כי למרות החלוקה ׳אמא/אבא׳ (הנשענת, כאמור, על הביולוגיה אמא/אבא) כל דמות יכולה לגלם פונקציות שונות. בולאס נשען על ההתפתחות הפסיכולוגית המסורתית בו האם היא הדמות המטפלת העיקרית בראשית החיים, בעוד האב נכנס לתמונה בשלב מאוחר יותר. אם אתייחס רק למבנה (ראשית החיים התינוק/הורה ביחסים דיאדיים שמתפתחים ליחסים במבנה משולש) הרי שכל אדם יכול למלא כל תפקיד ופונקציה פסיכולוגית ולכן, כל מבנה משפחתי באשר הוא, יכול להיות רלבנטי.
לפי בולאס, הסדר האימהי (ראשית חיים, דיאדה) תומך בחופש הלא מודע ובתהליכים ראשוניים והוא קשור בהכלה, החזקה, רעננות, חלום בהקיץ ותנועה חופשית של מחשבות. אצל המטפלת פונקציה זו תתבטא בהקשבה, שתיקה, הכלה, מתן מקום לאסוציאציות חופשיות, שימוש ב׳רברי׳ (Reverie), הצעות אסוציאטיביות (ולא פרשנות חותכת). הסדר האבהי (חוקים, גבולות) מכניס את גבולות המציאות ודרישות הסביבה באמצעות פריצת הדיאדה ויצירת המבנה המשולש. הסדר האבהי קשור בפרשנות, חשיבה רפלקטיבית, הצבת גבולות ומבט חיצוני המאפשר התבוננות מורכבות יותר על העולם. אצל המטפלת פונקציה זו תתבטא במתן פרשנויות (חיצונית, חודרת, נחווית כחוק), הצבת גבולות (כמו סטינג) ויצירת רצף (פרשנות שמעודדת את המטופל להגיב ולקחת אחריות על עולמו הפנימי).
אבל, המשולש האדיפלי לא עוסק בזהות ההורים אלא בגילוי של הילד שהוא לא מרכז העולם (Blass, 2001). הילדה, שעד כה נעה במרחב זוגי ובחוויה בלעדית, מגלה לפתע שישנה מערכת יחסים נוספת, נפרדת ולעתים סודית, שהיא נותרת מחוצה לה (במאמר מוסגר אציין כי מסקרנת אותי מאד חוויה של תאומוּת אך היא מתרחבת מעבר למאמר זה).
הגילוי הזה כולל תערובת עוצמתית של סקרנות מינית, תשוקה וכמובן גם תסכול. בגיל הגן הילדה מתחילה לחבר אינטואיטיבית בין המסתורין של הזוגיות ההורית לבין השאלה איך מגיעים ילדים לעולם. בניגוד לגיל הרך בו הדמיון היה הזייתי ונועד בעיקר לסיפוק משאלות מיידי, בגיל האדיפלי הדמיון עובר קפיצת מדרגה דרמטית בזכות ההתפתחות השפתית והמחשבתית. הילדה בונה לעצמה פנטזיות עשירות על מה שמתרחש בתוך הקשר הנפרד של ההורים. הדמיון הזה הופך לסוער יותר, יצירתי יותר, ולעיתים גם מאיים הרבה יותר, כשהוא מפגיש אותה עם פחד מעונש, אשמה וקנאה.
עומדת מול דלת סגורה
אני מדמיינת את הילדה הזו עומדת מול דלת חדר השינה של ההורים. האם יש סימבול אדיפלי יותר מובהק מזה? זהו הגבול הפיזי והפסיכולוגי שמסמן שיש זוגיות, מיניות, ואהבה שהיא לא חלק ממנה. האופן שבו ההורים מחזיקים את הדלת הזו ואת המתרחש מאחוריה יעצב במידה רבה את הדמיון הפנימי של הילדה ואת היכולת שלה לשאת נפרדות. מהקריאה במקורות ׳המחברת׳ והמפגש הקבוצתי שהיה לנו, עלו בי כמה אסוציאציות:
- דלת סגורה ולא נעולה
כילדה אני זוכרת בבית הוריי את הכיתוב המאיים על דלת הפלדלת בכניסה לבית שמזהיר כי דלת סגורה שאינה נעולה עם מפתח עדיין מהווה פרצה לגנב. בחרתי ב׳דלת סגורה ולא נעולה׳ כי היא מסמנת גבול לצד כבוד והיא מייצגת עבורי את המצב הרצוי. הדלת סגורה והחדר פרטי. ההורים מפגינים זוגיות חמה ונפרדת, אך במקביל יש להם (ביחד ובנפרד) יחסים קרובים, אוהבים ומאשרים עם הילדה. הם לא דוחים אותה בבהלה ולא מנצלים אותה למילוי צרכים רגשיים שלהם. סירלס (Searles, 1959) ציין כי התפתחות בריאה דורשת מההורה להכיר בערך הילד, להגיב אליו כאל שותף חינני וראוי לאהבה, אך בו בזמן להציב את גבול (גילוי העריות) מתוך כבוד. גם במבנה משפחתי יחידני (מבחירה או שלא) הדבר מתקיים. ההורה היחידני נושא את פונקציות הסדר האימהי והאבהי, גם לו יש חלקים פרטיים שמתגלמים ב׳דלת סגורה ולא נעולה׳ (ואפשר לראותם כסדר האבהי חוצץ הגבול), הבלעדיות עם הילד/ה נשברת ויש עולם שלם עם דרישות וגם נפרד ממנו. הסדר האימהי מתגלם בדלת הפתוחה, באישרור ובאהבה כולל הצבת גבול גילוי העריות וויתור על הילד כמושא האהבה הבלעדי.
במצב כזה, הילד או הילדה מבינים שהם בעלי ערך ואהובים, גם אם הם בחוץ. דלת סגורה אינה עונש אלא דרך לוותר על המשאלה לנצח את הזוגיות ההורית, להפנים גם את החוק והמציאות, ולהשתמש בדמיון הפורה שלהם כדי לחלום ולדעת שיום אחד גם להם תהיה דלת סגורה משל עצמם.
- דלת מפחידה
הדלת נעולה ומה שמתרחש מאחוריה נחווה כאירוע מאיים, תוקפני או הרסני (כפי שפרויד תיאר בסצנה הראשונית). הדמיון האדיפלי מוצף בפחד וחרדה קשה (חרדת סירוס), אשמה או פחד מהרס האובייקטים האהובים. במקום סקרנות יצירתית, הדמיון הופך למקור של אימה פנימית. זהו מצב משתק שמרחיק אותה מעצמה ומהמיניות המתפתחת שלה. האם דלת כזו תגדל ילדה שבבגרותה תהיה עצורה, חוששת, מפחדת מתשוקות פנימיות, מהססת לבחור כיוון מקצועי או להיכנס למערכות יחסים?
בהקשר של הפרעות אכילה אני מדמיינת כיצד מציאות כזו מייצרת קרקע פוריה להתפתחות הפרעות מהסוג המצמצם. כפי שהילדה צומצמה מנטלית מאימת הדימיון הפרוע שלה, כך תחסר האכילה שלה, מה שישפיע גם על הגוף והנוכחות שלה במרחב.
- דלת פרוצה
דלת פתוחה לרווחה או כזו שלא שומרת על פרטיות השוהים בחדר מדמה מצב של פריצת גבולות ומיניות לא מותאמת. הילד חשוף לסודות ההורים, לפיתוי, יש קירבה מוגזמת ואינטימיות ׳עודפת׳, ייתכן שמחסום גילוי העריות נפרץ. כשנוצרת הצפה, התגובה ההורית היא דחייה (Searles, 1959), התעלמות, נטישה או חוסר הכרה. לפני דלת כזו עומדת הילדה מוצפת בדחפים שאינה מסוגלת לעבד מנטלית את החוויות שלה, והיכולת שלה לפתח דמיון מאורגן ומוגן נפגעת קשות. מאמרים וספרים רבים נכתבו על פגיעות מיניות לגווניהן השונים (החל מחשיפה לתכנים לא מותאמים וכלה בהתעללות מינית) ולא כאן המקום לפרט. ילדה כזו גדלה בחוויה של חוסר אמון בסיסי, תחושה של אובדן גבולות, צורך נואש בקשר וביטויים סימפטומטיים חריפים ולעתים ממושכים.
בהקשר של הפרעות אכילה דפוס כזה קשור יותר לנטייה לאכילה בולמוסית ואימפולסיבית, עם או בלי התנהגויות מפצות. תחושת ההצפה הפסיכולוגית מתכתבת עם התנועה של ההתמלאות וההתרוקנות ומספקת סעד נפשי זמני.
- הדלת השבורה
זהו מצב שבו היחסים בין ההורים קשים, רוויי קונפליקטים או מפורקים לחלוטין. כשהדלת שבורה והזוגיות ההורית אינה מספקת מצע בטוח או מאורגן, הילדה אינה חווה מבנה משולש יציב. הבלבול והכאוס תופסים את מקום הנפרדות הבריאה, והילדה עלולה להישאר תקועה בפנטזיה שאין גבולות ואין חוקים. ייתכן והדבר משתמע, אך אין הכוונה בהכרח לגירושים. הורים יכולים לחיות ביחד ועדיין המבנה המשפחתי (והמשולש) יהיה מפורק, בעוד שהורים יכולים להתגרש ועדיין לקיים מבנה משולש יציב ואיתן (כמו משמורת משותפת, שיח ישיר ועקבי ואף שמירה על יחסים חבריים אך לא זוגיים).
בהקשר של הפרעות אכילה, אסוציאטיבית לא עולה בי מחשבה על סימפטום מסוים אלא על תפקיד ההפרעה, אולי ביצירה של מבנה משולש מחודש. הורים נוטים להתגייס ולהתאחד כשאחד הילדים חולה או סובל, מה שיכול להפוך לגורם משמר של ההפרעה. כך, ככל שההפרעה תהיה חריפה יותר, ההורים יהיו מאוחדים ומגויסים יותר לטובת הטיפול, ובכך יווצר מבנה משולש מאורגן ויציב.
- הדלת הדוממת
מאחורי הדלת הזו שוררת דממה מוחלטת, כאילו לא מתרחש דבר. המיניות, התשוקה והגוף הם טאבו נוקשה ועמוק שאינו מדובר כלל. כאשר ההורים מכחישים לחלוטין את הליבידו ואת המורכבות הזוגית, הילדה מקבלת מסר שאין מקום לסקרנות או למחשבה. הדמיון אינו מקבל ייצוג מילולי, והוא נותר מושתק, מוקפא או מורחק מהמציאות. בדומה לדלת המפחידה, גם כאן אני חושבת שהדפוס המתאים יותר הוא הדפוס המצמצם. השאלה הקלינית המתבקשת בשני המצבים היא האם ישנם דחפים, תשוקות ורצונות שננעלים מאחורי פה סגור שמסרב לבטא אותם או שהם כל כך מאיימים, שתוכנם אינו מורגש, והפה אינו סגור בכוח, אלא הוא פשוט חסר מילים?
המשולש האדיפלי בחדר הטיפול
בחשיבה הקלינית העכשווית, המשולש האדיפלי לא ייבחן רק דרך תוכן של פנטזיות הילדות, אלא דרך איכות החשיבה, הדיבור והיכולת לספר סיפור. אני חושבת שאנשים שמגיעים לטיפול הם אלו שמתקשים לספר לעצמם את הסיפור שלהם. הילד שעמד מאחורי ׳דלת סגורה ולא נעולה׳ פיתח יכולת עשירה לסימבוליזציה ולדמיון מפותח ומאורגן. הוא לא מאוים מעולמו הפנימי או מציאות חייו המגבילה, והוא מסוגל לחשוב על עצמו ואחרים, ולטוות סיפור עשיר בעל רצף, משמעות וסיבתיות. כשמתרחש שיבוש, הדבר יתגלם גם בחדר הטיפול והפעם אנחנו עם משקפי המשולש האדיפלי.
אנחנו שתיים בחדר והדלת נסגרת עלינו. אולי יש אחר מדומיין מאחורי הדלת, ומה שבטוח שכל אחת מאיתנו מביאה דלת מדומיינת מילדותה ואת האופן שבו למדה להתמודד עם נפרדות, סקרנות ותשוקה. לפעמים תשב מולי מישהי שתיראה עצורה. המילים יהיו בודדות, המשפטים קצרים, הסיפור יהיה דיווח עובדתי יבש וענייני. המחשבה נחווית מסוכנת והמילים לא מוצאות מקום. נדמה כאילו אין תשוקות, אין רצונות, אין סקרנות. הרבה פעמים אנחנו נמצא את התשוקה מתבטאת באוכל מסוים, כאילו הוא הופך לחלק מציאות קונקרטי, שלישי ביני ובינה. לפעמים זה יכול להיות הגוף והעיסוק האינסופי במראה ובמשקל. בגלל שהדחפים והצרכים מציפים ומאיימים, הם פעמים רבות מנותקים מחווית העצמי הכוללת והדמיון משתתק.
באופן דומה תתרחש עבודה עם הצפה ודמיון שמאבד מגע עם המציאות. החוויה לא מצליחה להתארגן לכדי מחשבה רפלקטיבית, והוא מפגיש אותה שוב ושוב עם חרדות קשות, פחדים מהרס ואובדן שליטה. העיסוק האובססיבי בגוף, אוכל ומשקל מספקים הגנה, כי הם מרחיקים מהחוויה המאיימת המציפה מול הדלת, שכפי שכבר גילינו, אין לה מילים מול דלתות מסוימות.
הסדר האימהי של בולאס (1996) מתבקש כאן. התגובה הקלינית הקלאסית היא המתנה והכלה. אבל נדמה לי שזה לא מספיק ושאולי הפתרון הוא בשילוב הסדר האבהי. אם בולאס היה יושב איתי בחדר (הנה, מסתבר שתיאוריה בדמות מסוימת מספקת מבנה משולש דמיוני) אני חושבת שהוא היה מציע לי לא להרתע מפרשנות, גם אם היא נחווית חודרת או חותכת. באופן הזה יקרו שני דברים – במובן מסוים אני אפחית מעוצמת הסכנה של המחשבה (כי הפרשנות היא מחשבה שלי), ובתגובה אלי היא תוכל לקחת אחריות על הידיעה הפנימית שלה (בין אם מאשרת או דוחה את הפירוש). הפירוש (סדר אבהי) סודק את הטקסט העובדתי היבש ומאפשר ליצירתיות ולמיניות להתבטא (סדר אימהי). כך האיזון בין הסדר האימהי לאבהי מעודד טרנספורמציה נפשית בזכות היכולת של המטופלת להכיר בנפרדות מבלי להרגיש מורחקת או דחויה. התשוקות והצרכים מתחילים להתגבש למחשבה, המחשבה מוצאת את דרכה החוצה דרך מילים ותקשורת, וביחד נוצר הסיפור העכשווי של המטופלת. הוא הסיפור שלה, אבל הפעם הוא נבנה מול ׳דלת סגורה אך לא נעולה׳ שהיא מוזמנת להיכנס דרכה אל חדר שהוא גם פרטי שלה וגם איתי ביחד.
מילה לסיום
המשולש האדיפלי אולי שינה את פניו ואת ניסוחיו מאז ימיו של פרויד, אך במהותו הוא נותר אחד המנגנונים הנפשיים העמוקים ביותר. הוא הזכיר לי שהדרך ליכולת לאהוב, ליצור, לחשוב ולחיות בגוף בטוח עוברת דרך הנכונות לעמוד מול ׳דלת סגורה שאינה נעולה׳ – לדעת שאנו מחוצה לה, ועדיין להרגיש רצויים, אהובים ובעלי ערך בעולם.
בתמונה, ילדה מדומיינת או שלא, מול ׳דלת סגורה שאינה נעולה׳