טעימות קטנות על נפש, אוכל ומה שביניהם

027 | פסיכולוגיית האני והברית הטיפולית

תגידי, מה בעצם אנחנו עושים כאן?

הקומה הקודמת בבלוג – ׳פרויד והאורתודוקסים׳, עסקה בראשית דרכה של הפסיכואנליזה, בתקופה בה הטיפול התמקד בעיקר בחשיפת משאלות מודחקות וקונפליקטים יצריים. עם הזמן הלכה ונבנתה הקומה הנוכחית – מה שד״ר קופל אליעזר מכנה ׳הקומה הקלאסית׳ – והסתמן מפנה מרכזי: המבט הטיפולי התמקד בחקר האגו (״האני״). עמדת ׳פסיכולוגיית האני׳ רואה באגו מבנה בעל תפקודים עצמאיים הקשורים בוויסות, חשיבה רציונלית והסתגלות למציאות. לשינוי הזה יש השפעה עמוקה על דינמיקת היחסים בחדר הטיפול. ההיררכיה הנוקשה של ראשית ימי האנליזה מתחילה להיפרם. המטפלת יכולה לוותר על חלקים סמכותניים ומסתוריים לטובת התקרבות וחבירה אל החלקים המתבוננים והבריאים של המטופל ששואל אותה ״תגידי, מה בעצם אנחנו עושים כאן?״.

אין לי ספק שכל מטפלת ומטפל באשר הם נתקלו בשאלה הזו יותר מפעם אחת. האם ואיך נבחר לענות על כך זו שאלה נוספת, שעומדת במרכז הטקסט הנוכחי. כמטפלת, יש בי נטייה טבעית להרגיע ולהפחית חרדה, שמתנגשת עם אווירה עמומה ומתנזרת המתאימה יותר לסגנון טיפולי מסורתי (קומת פרויד והאורתודוקסים). כשאני קוראת טקסטים פסיכואנליטיים מוקדמים אני תמיד מחפשת בהם סימנים התייחסותיים, גם אם הכותב לא התכוון לכך. וכשאני מוצאת אותם, מרומזים יותר או פחות, אני עטה עליהם ושואבת מהם השראה שמחזקת, לא נעים לומר, את מה שחיפשתי מלכתחילה. אני מודה שזו קריאה לא חקרנית במיוחד שהתעוררה אצלי מחדש כשמצאתי את עצמי מתרחקת ממקורות ׳המחברת׳ אל מושג הברית הטיפולית של בורדין, אותו אני מכירה היטב (Bordin, 1979). אעשה חריגה קלה רק כדי לבסס רעיון פשוט ונחזור לאחר מכן אל החשיבה האנליטית דרך התיאור הקליני המקסים של גרינסון (Greenson, 1965).

הברית הטיפולית: קפיצה בזמן

בורדין הציע מסגרת פשוטה ועל-תיאורטית למושג הברית הטיפולית. במטפורת הבניין הפסיכואנליטי עליה מסתמך הבלוג ׳פסיכואנליזה בקטנה׳, זהו המפתח הראשי לבניין. את ההתמקמות בחדרי הקומות השונים אתם תבחרו בעצמכם.

הברית הטיפולית לפי בורדין היא מבנה בעל שלושה מרכיבים הכוללים (1) הסכמה על מטרות הטיפול (לאן הולכים?); (2) הסכמה על המשימות הטיפוליות (איך נעשה את זה?); ו(3) האקלים הרגשי בחדר (תחושת החיבור ההדדית והאמון שנרקם עם הזמן). עוצמת הברית, ולא טכניקה ספציפית או גישה מסוימת, היא המנבא המרכזי להצלחת הטיפול.

כך אני יכולה להתבונן על השאלה ״מה אנחנו עושים כאן?״ בצורה רעננה ומחודשת. התשובה שאבחר לתת אינה רק פסיכואדיוקציה או מענה טכני. זהו כוונון חי, דיאלוגי ומתמשך של הברית. ההזדמנות לנסח יחד מטרות ולהבהיר את היגיון המשימה הטיפולית, היא לא התפשרות על העומק האנליטי. זהו לב ליבו של המשא והמתן החיוניים כל כך לביסוס קשר רגשי ואמון מה שממנף את התהליך הטיפולי/אנליטי ומעשיר אותו.

לפעמים סיגריה היא לא רק סיגריה

התיאור הקליני של גרינסון (1965) מרהיב ונוגע ללב. נדמה שבמרחק של ששים שנים הוא כורת איתי, הקוראת, ברית קריאה. הברית הזו מאפשרת לי, בנדיבותו הטקסטואלית, העמוקה והפשוטה גם יחד, לקחת מה שמתאים לי, ללעוס אותו לאט, לעכל מה שנכון, לחזור אליו שוב ולהתרחב מחדש. אפתח בהתנצלות – כי אני עומדת לחטוא לטקסט ולהפשיט אותו מהעומק הפסיכואנליטי הסבוך שלו, במטרה לצמצם אותו לכדי כמה רעיונות מרכזיים שיתאימו להיקף המאמר הנוכחי. אנסה לשזור חלקים מהגילויים הקליניים של גרינסון (1965) אל תוך המבנה הסדור בעל שלוש הצלעות של בורדין (1979).

  1. הקשר הרגשי והאקלים בחדר

תסכימו איתי שזה אחד המרכיבים שהכי קשה להסביר אותם. זו תחושת בטן חזקה של חיבור, ביטחון, שורשי אמון ואפילו הומור שמופיעים ביני לבין המטופל ממש מהרגע הראשון. אפילו משליחת ההודעה שמגששת אחר טיפול. עם הזמן, החיבור הראשוני הולך ונבנה, מתייצב ומתערער, והזוג הטיפולי יכול להתמודד גם עם מצבים של כשל (או בשפה אחרת – קרע בברית הטיפולית).

גרינסון מקבל לאנליזה בחור צעיר שמגיע אליו אחרי שנתיים וחצי של אנליזה תקועה עם אנליטיקאי אחר, שהיתה עמוסת שתיקות וסודות שהמטופל סירב לחלוק. מה שהיה יכול להיות מרתיע וסיבה לסירוב, מתפוגג בזכות ״האופן בו המטופל מספר על עצמו״ (הדגשה שלי) שגורם לו להאמין כי ניתן לבסס ברית עבודה משותפת. החיבור הראשוני, שהולך ומתהדק עם האנליזה, נשען על אקלים רגשי חיובי (הטמון לפי גרינסון ביחסי ההעברה והיכולת הבסיסית של המטופל להפריד בין אביו ודמות האנליטיקאי). אנושיות, לפי גרינסון, היא לא ויתור על עומקי האנליזה אלא הבעת חמלה, אכפתיות וכוונה ממשית לעזור למטופל להשתפר. כשהמטופל מרגיש את זה, הוא מגיב בהתאם. האנליטיקאי הקודם שמר על טכניקה אנליטית שמורה, מתנזרת ושתקנית (תואמת דרך טיפולית), שפגעה במרקם היחסים ולכן בברית הטיפולית. גרינסון טוען שיש לאזן בין ״חסך״ (deprivation) לאנושיות (humanness), או לפי בורדין – בין המשימה הטיפולית לקשר הרגשי.

  1. הדרך: ״איך אנחנו עושים את זה?״

הקשר הרגשי הוא החמצן שאנחנו נושמים בחדר ואי אפשר בלעדיו, ומשימות הטיפול הן הדרך המשותפת בהשגת המטרות. אני יודעת שהשפה נשמעת כנגזרת של טיפולים ממוקדים, קצרי טווח או קוגניטיביים/התנהגותיים, ואילו אנחנו בשדה פסיכואנליטי. אתייחס לזה בהמשך בחלק של המטרה הטיפולית, אבל אל לנו להתבלבל. גם טיפול פסיכואנליטי טומן בחובו מטרות מוצהרות.

גרינסון מתווך את הדרך ברגע קטן, מזוקק ובלתי נשכח. המטופל שכוב על הספה ומדליק סיגריה מתוך חרדה, בטוח שהוא עומד לספוג נזיפה כמו שקרה אצל האנליטיקאי הקודם שלו. כשגרינסון שואל אותו איך הוא מרגיש לגבי הדלקת הסיגריה, המטופל עונה לו בכעס שהוא יודע שאינו אמור לעשן ושהוא מבין שגם כאן זה אסור. גרינסון עונה לו, ואני ממש מדמיינת איך הלב שלו יוצא אליו והוא לא כועס, שהוא לא אוסר עליו לעשן, והוא מסתקרן לגבי הרגשות והתחושות שלו סביב העישון וכי ״עדיף לבטא רגשות במילים ולא במעשים, כך שנוכל להבין מה קורה בתוכך״. ההתערבות הרגישה הזו עזרה למטופל להפחית את החרדה שלו ולחשוף את הקושי שהתעורר מול האנליטיקאי הקודם. אני חוסכת כאן את הניתוח האנליטי המבריק של גרינסון בנוגע למין ותוקפנות ואתייחס לסוגיית הבהרת הדרך/המשימה הטיפולית כאמצעי לחיזוק הברית. האנליטיקאי הקודם, בשתיקותיו האנליטיות, שיחזר עם המטופל מערך יחסים אבהי נוקשה ומעניש. על אף החשיבות הגבוהה לאנליזה, הדבר נכשל כשלון חרוץ. בתרגום מילותיו לשפתו של בורדין, הסירוב להתייחס באופן ישיר או עקיף (כפי שעשה גרינסון) למשימות הטיפול, פגע בברית הטיפולית ועיכב כל התקדמות. הסברת הדרך והמשימה אינה פגיעה בניטרליות או דידקטיות מיותרת. זו הדרך של המטפלת להראות למטופל את מפת הדרך, ולהפוך אותו מילד מפוחד החושש מ״איסורים״, לשותף פעיל. דרכו העקיפה של גרינסון נעדרת היבטים פסיכו-חינוכיים, מוגשת למטופל בגובה העיניים, עם חיבוק ללא מילים.

  1. המטרה: ״לאן אנחנו הולכים?״

המרכיב השלישי והאחרון הוא המטרה הטיפולית. אפשר לדמיין אותה כמו מצפן, עמוד הענן שמוליך אותנו במסע. טיפול פסיכואנליטי גם הוא אוחז במטרות מוצהרות. מטופלים תמיד מגיעים עם מצוקה כלשהי לטיפול, לפעמים עם סימפטומים גלויים שכבר מסמנים לנו את הכיוון (ר׳ סימפטום | 026) ולפעמים עם מצוקה חסרת מילים (ר׳ הדרמה מאחורי הקלעים). גם כשמטופלת מגיעה עם אמירה כללית ״אני רוצה להכיר את עצמי יותר״ היא מסמנת מטרה – היכרות מעמיקה יותר עם עצמה.

גרינסון לא מפרט את סיבת הפניה של המטופל, אבל ניתן להניח מהתיאור שלו כי המטופל פנה בעקבות קשיים ביחסים אינטימיים ובמיניות. כולי מתכווצת רק מלדמיין את הבושה העמוקה שהנושא מעורר בו, לצד טכניקה רגרסיבית (שכיבה על הספה, אסוציאציות חופשיות) ואנליטיקאי שתקן. וזה בדיוק מה שגרינסון מזהה. שחזור היחסים המוקדמים עם אביו של המטופל באנליזה לא מאפשר לאנליזה להתפתח, ותגובת האנליטיקאי הקודם לא מקדמת את המטופל אל מטרותיו. יתרה מכך, גם כשהאנליזה מתקדמת יפה, גרינסון מזהה שהפירושים המבריקים שלו, אמנם מתקבלים, אבל הם לא ״של המטופל״ והם נחווים זרים, מנוכרים וחודרניים (ר׳ גם פירוש | 8). והחלק המרגש ביותר אליו הוא שם לב, לא מתחולל שינוי ממשי בחיי המטופל. כשהם עוסקים באופן גלוי וישיר בתכנים האלו ובצורה של מה שמתרחש ביחסים ביניהם, רק אז מתחולל שינוי משמעותי, גם נפשי/מבני וגם כזה שפורץ החוצה אל מעבר לגבולות מרחב האנליזה.

אני מדמיינת מטופל ששוב שואל אותי ״תגידי, מה בעצם אנחנו עושים כאן?״, ואולי אפילו מוסיף הבהרה מרגיעה (אותי? אותו?) ״אני מבחינתי אהיה פה לנצח״, כרוצה לומר שהטיפול אינו קצוב בזמן ושלא אתבלבל עכשיו עם מטרות ומשימות ברורות.

קיים מנעד רחב בין להציע הרגעה מיידית בצורת הסבר פסיכוחינוכי לבין שתיקה עמומה שתסתכם במקרה הטוב ב״בוא נדבר על מה מביא אותך לשאול אותי את זה עכשיו״. הברית הטיפולית, כפי שאני קוראת אותה דרך גרינסון ובורדין, היא עמדה קלינית מהותית וגם פרקטיקה יעילה. אני יכולה להבין את המשאלה העמוקה ב״טיפול לנצח״ דרך הסיפור ההיסטורי וההתקשרותי של המטופל. יחד עם זאת, המטרה הטיפולית אינה הנצחת תלות אינסופית אלא פיתוח יכולת התמודדות עצמאית עם המציאות והעולם. אני תמיד אבחר לומר באופן בהיר ופשוט ״מה אנחנו עושים כאן״, גם כי אני חושבת שזו חובה מקצועית ואתית בסיסית. אבל כדי לפתוח לנו מרחב חשיבה ולהעמיק את הברית הטיפולית אני אומר משהו כמו ״אענה לך על השאלה הזו בצורה מלאה ופשוטה. אבל אפשר שננסה קודם להבין מה אתה שואל אותי כרגע?״. כך אני יכולה לא לוותר על עומקים או רבדים סמויים לצד כיבוד זכותו המוחלטת להיות שותף מלא בתהליך, דרך הזמנת האגו הבוגר, המתבונן והמנתח שלו.

בתרגום חופשי שלי את מילותיו של גרינסון:

״איננו יכולים לבייש שוב ושוב את המטופל על ידי כפיית חוקים וכללים בלתי מוסברים, ובו בזמן לצפות ממנו לעבוד איתנו כמבוגר. כדי שתתאפשר ברית עבודה, מן ההכרח שהאנליטיקאי יפגין דאגה עקבית לזכויותיו של המטופל לאורך האנליזה כולה״ (Greenson, 1965, p.178)

התמונה שיצר Gemini היא בהשראת הטקסט המכונן של לואיס קרול מתוך הספר ״עליסה בארץ הפלאות״ בעת המפגש שלה עם החתול מצ׳שייר. הקטע הזה משמש אותי כבר שנים רבות בהרצאות והוא מתאים במיוחד גם לכאן.

״תוכל לומר לי בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?״
״הדבר תלוי מאד במקום שאליו את רוצה להגיע", ענה החתול.
"לא אכפת לי כל כך לאן", אמרה עליסה.
"אם כך, אין הבדל באיזו דרך תלכי", ענה החתול.
"כל עוד אגיע לאן שהוא", הוסיפה עליסה, לצורך ההסבר.
"הו, אין ספק שתגיעי" אמר החתול "אם רק תלכי די זמן…"

5 1 הצבעה
דירוג המאמר
הצטרף כמנוי
הודיעו לי על
guest
0 תגובות
הישן ביותר
חדש ביותר הנבחרות
0
נשמח לתגובה שלך.x
Cookie settings
אנחנו מכבדים את פרטיותך
אנחנו משתמשים בעוגיות כדי לשפר את חוויית הגלישה, להציג פרסומות או תוכן מותאמים ולנתח את התנועה באתר. בלחיצה על "אשר הכול" אתה מסכים לשימוש בעוגיות.